במבט לאחור: כך התפתחה סצנת הגייז הירושלמית
הסלב ההומו הירושלמי הראשון. ההסתערות הגאה על מועדון השונרא. המופעים של דני רקדני והפגנת הלסביות הראשונה בעיר. סקירה היסטורית של הסצנה המקומית שהחלה בפינות הנסתרות של גן העצמאות וממשיכה במצעדי גאווה מאובטחים במיוחד
זה לא שלא היו משכבי זכר, יחסים לסביים וכדומה בתקופה של אגריפס למשל. אממה, הם מעולם לא תועדו.
סביר שבין החומות לא היה גוף כבית הפתוח, אף אחד לא יצא לפאב גיי פרנדלי בתקופת בית שני וגם לא נערכו תהלוכות של הקהילה הוורודה איפה שהיום נמצאת הטיילת. לכן, בעיר עמוסת היסטוריה כירושלים, תיעוד בן 30, 30 ומשהו שנה הוא כמו אפצ'י בשעת צונאמי.
ובכל זאת כבודם של ההומואים, הלסביות, הטראנס והבי סקסואלים ממוצא ירושלמי במקומו מונח והם חלק אינטגרלי וגלוי מהעיר, בעיקר החל משנות התשעים של המאה הקודמת. אז, בתחילת הניינטיז, חברו כמה גורמים שהכינו את הקרקע ליציאתה מהמחשכים של הקהילה הגאה לאור המוניציפלי.
כאמור, זה לא שלא היו הומואים לפני סער נתנאל ודני רקדני, היו, רק שתחום המרעה שלהם הוגבל לפינות הנסתרות של גן העצמאות ולכן לא שמעו עליהם יותר מדי. "תראה", מספר לי הומו ותיק, "אני לא הייתי גיי בירושלים. לא הלכתי לגן העצמאות ולא הפגנתי את העובדה שאני הומו. אני מודה לאלוהים שנולדתי ככה כי יש לי ריגושים כל יום, אבל אם רציתי לזיין או להזדיין הייתי מוצא מישהו והולך איתו אליי הביתה בלי שאף אחד ידע".
לכאורה, נדמה היה שבימים ההם מציאת בן או בת זוג להומו או לסבית אמור היה להיות דבר מסובך. לא היו אתרי היכרויות ברשת, לא מועדונים, לא עמותות ולא קבוצות תמיכה. על פניו, מדובר היה בסיפור מההפטרה, שלא לומר מהתחת וסליחה על משחק המילים.
"לא היו ברים כמו 'השושן' או מועדונים רק לגייז, אבל לא הייתה בעיה", מפריך את התיאוריה גיי קשישא. "להפך, אני ביליתי במקומות של סטרייטים, כייפתי ותמיד מצאתי מישהו לחזור איתו הביתה כשהתחשק לי".
אם יום אחד הקהילה הלהט"בית (קיצור של לסביות, הומואים, טרנס ובי) תרים את היכל התהילה שלה, אחד הפלקטים הגדולים יותר שיתלו יוקדש לאיש בשם ינקי בכר (46), סטרייט, נשוי ואבא לשלושה, היום נהג מונית.
עבור ההומואים והלסביות של העיר והסצנה הוורודה בה, בכר הוא מה שפגי וסולומון גוגנהיים היו עבור אמנות מודרנית ופוסט מודרנית. אם קרן גוגנהיים נתנה במה לאמנות המודרנית במוזיאונים השונים, ינקי בכר פתח את הדלתות בפני הומואים ולסביות בברים ומועדונים. הרומן של בכר עם הגייז הירושלמים התחיל לגמרי במקרה בבר ברחוב הלני המלכה, שענה לשם שונרא ונפתח ב~1990. היום יושב שם בנק טפחות.
"שונרא היה יוצא דופן בכל מקרה כי הוא פנה לאוכלוסייה אנרכיסטית", מתחיל בכר בפריסת השתלשלות האירועים. "יום אחד הגיעו אליי שלושה חבר'ה ושאלו אם הם יכולים לעשות מסיבת יום הולדת פרטית. אמרתי שכן, ואז כבדרך אגב הם אמרו שזאת מסיבה של גייז ושאלו אם אכפת לי. אמרתי שברור שלא אכפת לי, למרות שלפני 20 שנה כמעט זה לא היה נורמטיבי.
"בגלל שהמקום היה חצי אנרכיסטי היה לי נחמד לגרות את העצבים של האנשים שסביבי. כמובן שהסכמתי. נתתי להם את יום רביעי שהיה הכי חלש בשבוע והמקום היה מפוצץ. האווירה הייתה מדהימה והשמחה הייתה גדולה. זו הייתה הפעם הראשונה שנקלעתי למסיבה של גייז וסטרייטים שהיא חגיגה צבעונית. הם סיפרו שהם נורא נהנו ושאלו אם לא איכפת לי שמדי פעם יערכו ערב של גייז.
"אני תמיד התעקשתי שהמקום יהיה גיי פרנדלי
לימים, ליינים של גייז אכן נערכו בימי רביעי, זכר לאותה מסיבת יום הולדת בשונרא שהציתה את כל הסיפור. ערבי הגייז של השונרא היו סיפור הצלחה היסטרי, בכל קנה מידה. "ההצלחה הייתה בגלל שמקום שהוא גיי פרנדלי נותן חשיפה לקהל מעורב וזה הרבה יותר נחמד ונותן לגייז בארון להיות במקום של גייז מבלי שידביקו עליהם תווית", מסביר בכר, "וכשאתה נמצא במסיבה עליזה, תרתי משמע, זה נחמד מאוד".
ב-1992 בכר סגר את השונרא. שני יזמים תל אביבים פתחו סניף ירושלמי לזמן אמיתי וביקשו מבכר לקחת על אחריותו את אחד הערבים. "ידעתי מה הסוד שלי", הוא זורק. "בקיצור, כל יום רביעי המקום היה מפוצץ ובשאר ריק. ערב אחד נכנסו שני טרנסווסטיטים, ישראלה וסטיבן, והתחילו לרקוד, ואתה לא מאמין מה הלך שם.
"הבר מפוצץ במאה אנשים והמקום יכול להכיל רק 50. בגלל שלא היה מקום, אנשים עמדו בתוך הבר. אתה לא תאמין, הרחוב היה מפוצץ ואנשים לא יכלו להיכנס פנימה. היה מיש~מש של אנשים. היה שם מטבח שנסגר כי הוא הפך לחלק מהמקום. אנשים היו מתחרמנים שם ומעשנים".
המיתולוגיה הגדולה ביותר בתולדות המועדונים ששוייכו לגייז הוקמה ב-1995, כמה חודשים אחרי סגירת זמן אמיתי. לאחים עצמון, בעלי האנדרגראונד המיתולוגי, היה רעיון לפתוח דאנס בר מעל ה"אנדר" והם עניינו את בכר שהסכים.
מעט אחרי זה נפתח הקיו והוא עבור הגייז מה שאוקיינוס בשביל חובבי דגים ופירות ים. "קיבלנו יד חופשית מהעצמונים", מגדיר בכר את המקור להצלחה. "זה היה סיפור ההצלחה הכי גדול מכל הבחינות. זה אף פעם לא היה מועדון גייז, זה היה מועדון גיי פרנדלי. תמיד, אבל תמיד, בכל המקומות, 90 אחוז היו סטרייטים".
אז איך זה נתפס כמודעון של הומואים?
"קח 20 סטרייטים ושים גיי אחד בפנים, כל הסטרייטים יתקבצו סביבו. היה את זאביק סגל, שבינתיים חזר בתשובה, קראו לו המלכה האם. כשהוא היה עומד בבר, מאה אנשים היו מקשיבים לו. הייתה לו כריזמה בטונות והוא המציא את שפת ההומואים. בן אדם מדהים. בקיצור, זה כמו שתיקח דף לבן ותשים טיפה אחת אדומה, זה נהיה ורוד. יש שמחה, האווירה הופכת טובה וזה בדיוק הקטע שהיה שם".
הקיו, למרות תדמיתו הוורודה, מעולם לא היה כזה. הוא איכלס ברובו אנשים שאהבו את המוזיקה האלקטרונית החדשנית לאותם ימים של די.ג'יי דב אלפרט למשל, ואת הצחוקים בהופעות הדראג של דני רקדני. איציק בר מוחא לדוגמה, אדם שאין לחשוד בו כהומוסקסואל, היה מהבליינים הקבועים בקיו.
"היו אנשים שלא היו קשורים", ממשיך בכר. "היו מוזיקה, צעקות, שמחה. מה שמצחיק זה שלרוב הסטרייטים לא היה אכפת, כי הם באו למועדון. אף אחד לא חשב שיש שם תווית של גייז. אנשים באו לראות את המופע של דני רקדני שהיה עושה סטאנד-אפ, משתף את הקהל, צוחק על הקהל ועם הקהל.
"בסוף היו באים מאות אנשים והרגשתי שבאו לראות את הקופים ובהתאם דני היה יורד יותר על הקהל והקהל היה מזלזל בו. אז התחיל לרדת לי מהמקום, הוא התחיל לאבד את החן שלו והפך להיות המוני. היום אני לא מוצא בסצנה של הגייז שום דבר מעניין, היא הפכה המונית ולפני זה טרנדית. אז זה היה משהו מהפכני והקטע הזה דיבר אליי".
איך זה צמח בירושלים דווקא?
"בשנות התשעים ירושלים הייתה הרבה יותר מהפכנית ופתוחה מתל אביב. היו באים לכאן מתל אביב ואני יודע למה, כי בירושלים אין פוזה. הסוד של המקומות האלה היה שתוך חמש דקות אתה מרגיש בבית ואם לא, אתה לא מתאים למקום.
"היו באים לקיו ערסים, רוצחים. היה אצלי ערבי עם מועדון הימורים מהעתיקה, פרימיטיבי שבהתחלה היה מתרחק, אבל בסוף, יום אחד בא מישהו ואמר לאחד ההומאים, 'הומו מסריח', והוא ישר קם עליו. אתה לא מאמין שאחד כזה יצא בהגנה על גיי. זה היה רגע קסום".
אחת הדמויות היותר מוחצנות בקהילה הלהט"בית הוא דני יאיר (37), שמוכר יותר כדני רקדני והיום מוכר גם כדראג דיווה די. יאיר היה טרבלמייקר לא קטן בתחילת שנות התשעים, דבר שהפך אותו לסוג של סלב מקומי. רקדני פיזז בשכר במקומות כמו הבלו מון, ההאנגר, האופרה, בנות והאקס.
"הייתה אז סצנה, היום אין סצנה, זה ההבדל", אומר יאיר בקול קשוח ומיד יתנער משאלה שלי בפני מי הופיע. "אף פעם לא הופעתי בפני הומואים. הקהל בשבילי היה אקספרימנט לראות כמה אני יכול למתוח את הגבולות של מה שהם חושבים שמקובל או מה שהם חושבים שהם אמורים לקבל במסגרת של מועדונים, של רקדנים ושל הופעות, ולמתוח את הגבולות של זה".
טוב, מה היה קצה הגבול אליו הגעת?
"הופעת הדראג המקצועית הראשונה שהייתה בארץ הייתה בירושלים, בפיתגורס, ביום ההולדת של הלל פרקש בשנת 1991'".
יאיר אכן היה טיפוס פרובוקטיבי שידע לנצל את המצב. בתחילת שנות התשעים המקומונים שהיו אז ואינם היום חגגו על הטיפוס הצבעוני. השאלה היא איך זה התקבל במועדונים בהם הרוב לא היה גיי. "היה קטע ב'אופרה' שאחד צעק לי קוקסינל וקיבל בקבוק וודקה לראש בגלל זה", הוא מספר.
ממי?
"ממני. הייתי ארבעה מטר מעליו. מה שהיה נחמד הוא שהחברים שלו באו להתנצל אחר כך ושבוע אחרי זה הוא בא אלי ואמר לי שהוא עשה טעות ולא קלט את מה שהוא עשה. אמרתי לעצמי, 'או-קיי, יש משהו באוויר, אנשים מתחילים לפתוח את הראש, גם אם לפעמים צריך בקבוק וודקה בשביל לפתוח להם אותו'".
וכאמור, דני רקדני הפך לסוג של סלב מקומי. משהו כמו דודו ראש העירייה או מונשיין. פולקלור ירושלמי שיכול לצמוח רק כאן.
"סלבריטי ירושלמי?", הוא עונה אחרי שאני שואל אותו אם היה סלב הומו לפניו. "לפניי? איי דונט ת'ינק סו. היו דמויות של הקהילה בתוך הקהילה. היה את זאביק סגל וסמי ז"ל, אבל אלה היו אנשים מתוך הקהילה בתוך הקהילה ולא היה להם שום עניין לפרוץ. זה לא שהם עשו משהו, הם פשוט היו מאוד כריזמתיים ומקסימים".
בילית במקומות של גייז בצעירותך?
"נכנסתי בפעם הראשונה למועדון של גייז בתל אביב שנקרא ברדרס ב-1994. לא הסתובבתי במקומות של הומואים, הייתי צופה מהצד. זה אחד הדברים שמשעשעים אותי: נתפסתי כאייקון של הקהילה הלהט"בית מבלי שהייתי חלק ממנה. היא לא עניינה אותי. אני מתעב אירוויזיונים, שונא טראנס והאוס ולא רקדתי במועדון בשביל הכיף שלי, עבדתי בלילה.
"הפעם הראשונה שבה יצאתי למועדון בשביל לבלות הייתה טראומתית בשבילי. לא היה לי מקום לזוז, היה לי שם מאוד לא נעים. שונרא, 'טאץ' הגדול והקטן, אלה היו מקומות הבילוי שלי. שונרא היה הבית שלי וגם זמן אמיתי. שם התחלתי להיות חלק מהקהילה הירושלמית".
ומה היית עושה בשביל סקס?
"הולך הביתה. היה לי חבר. מעולם לא הייתי צריך ללכת לגן העצמאות, הייתי נגד זה וזה לא היה הקטע שלי. לא הייתי חלק מהקהילה הלהט"בית בירושלים בשנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים. הייתי אך ורק במקומות של סטרייטים".
זאת אומרת שהיית אאוטסיידר של האאוטסיידרים.
"הייתי פרובוקציה מהלכת ובמקומות של הומואים הייתי אאוטסיידר כי לא הבנתי את השפה שלהם ואת הקודים שלהם".
עד היום?
"היום אני יותר מכיר את הקודים."
היה הבדל בין הסצנה בירושלים ובין זו שבתל אביב?
"היום כבר לא, אז כן. הסלנג היה שונה. בתל אביב עד היום הומו זה אוחצ'ה או אוחץ', בירושלים היו אומרים אחותי. הסלנג בירושלים היה ברובו סלנג שמוצאו בעברית, והסלנג בתל אביב היה מבוסס בעיקר על ערבית ואנגלית. לצערי זה חלף מן העולם, יש הרבה פחות הבדל בין הקהילה הירושלמית לתל אביבית".
המעניין בנבירה בנבכי ההיסטוריה ההומו-לסבית של ירושלים הוא שכמעט ואין אזכור של לסביות. למעט אורית רביבו ועלמה פוגל, השתיים שהקימו את ברברג ברחוב כורש, קשה לעשות ניים דרופינג לסבי.
"יצאתי מהארון ולא לחינם, בגיל מאוחר, 35, משום שעד אז לא היו מסגרות תומכות או מקום שאפשר היה בכלל לתת לגיטימציה למה שאני חשה", מספרת בכנות חיה שלום (64), ממנהיגות הקהילה הלסבית בעיר. "אני אומרת חשה, משום שעד גיל 35, למרות שחשתי לא עשיתי שום צעד ממשי בנושא. לא ראיתי שזה קיים בשום מקום או נשמע, פרט לאיזה ספר שקראתי.
"כשקמה עמותת קול לאישה ב-1979 זה היה מקום שהיה בית לכל הנשים הפמיניסטיות ומצאו שם מקום ללסביות. שם עשינו קבוצות להעלאת מודעות ותמיכה וסוף-סוף הייתה לי מסגרת שבה יכולתי להזדהות ולמצוא תמיכה. בגיל 35 יצאתי מהארון ומהר מאוד השתלבתי בפעילות בקול לאישה. זה היה המקום היחיד אז שאפשר היה לבוא, לשוחח, להתראות ולעשות ערבים תרבותיים, פיקניקים וימי הולדת. זה לא היה רק ללסביות, אבל ללסביות היה שם מקום מכובד".
כמה לסביות הייתן אז?
"לא יודעת מספרים, אבל הייתי אומרת שמחצית מהפעילות היו לסביות".
איפה מצאת חברה ואהבה כשהיית צעירה יותר?
"לא עשיתי שום דבר בנושא. בקושי רב הרשיתי לעצמי שיהיו אי אילו חברים מהמין השני, אבל לא היה בזה שום גילוי רגשי אלא יותר משום שכך צריך להיות. הם היו בודדים ולכן גם הרגשתי בדידות. היו לי חברות טובות וחברה סטרייטית שהתאהבתי בה ואפילו לא ידעתי במה דברים אמורים. רק בדיעבד הבנתי מה שזה היה. כמו שאמרתי, שום צעד מעשי לא נעשה בעניין.
"אחרי קול לאישה שנסגרה ב-1984 היה מן חלל ריק, ואז חשבתי בעקבות כנס בין-לאומי שנקלעתי אליו, שאנחנו צריכות להקים ארגון לסבי נפרד. למרות שהרגשנו טוב בקול לאישה, לא הייתה ניראות החוצה של לסביות מהחשש פן השיח יגלוש לנושא הלסבי ולא יעסוק בנושאים העקרוניים שפמיניסטיות רצו לדון בהם. כך היה עד 1987. פרט למפגשים חברתיים פרטיים, לא היה שום דבר בירושלים.
"ב-1987 הקמנו את קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית – י"ה). הפעילות הייתה בתל אביב ובאו נשים מירושלים וזה היה המקום שבו נשים מצאו מקום בטוח, נוח, לפעילות ולהעצמה עצמית. אחרי שנה באה יוזמה לפתוח סניף בירושלים.
"עשינו פעילות חברתית בירושלים: דיונים ומסיבות, ושדולת הנשים נתנה לנו מקום לשבת ולהתדיין. בשנות התשעים היינו נפגשות מדי שבוע בשונרא. המשכנו בפעילויות בבתים, ופעם אחת הייתה הפגנה לסבית של ירושלמיות מול תיאטרון ירושלים בעקבות זה שהחרדים ביקשו לסגור או להסתיר תערוכה על נשים לסביות בסן פרנסיסקו. זה באמת היה אירוע מכונן משום שעד אז לא הייתה שום הפגנה של לסביות בלבד בירושלים. הייתה סערה בתקשורת וכולי וכולי".
התחושה כאמור היא שהלסביות המקומיות נחבאות אל הכלים ומנסות להסתיר את עצמן, בעוד שההומואים צבעוניים וקולניים.
"זה נכון בהיבט הפמיניסטי של מעמדה של האישה בכלל בחברה, שקשה לה נורא לעשות דברים ולהגיע למקומות", מנמקת שלום. "לכן, כשהיא לסבית זה קשה על אחת כמה וכמה. כלומר, הפנים החוצה של נשים היא אחת הבעיות החמורות אצל אישה בחברה. הרי איפה מקומה של האישה? בבית.
"לא רק שקשה יותר לנשים לצאת מאשר לגברים, יש להן חובה, הן צריכות להיות אישה וללדת, עם מעמסות וסטריאוטיפים. לכן הסגירות היא להיות עם נשים בלבד ולקבל חיזוק וגיבוי. היום הדברים הרבה יותר גלויים והנשים הרבה פחות מסוגרות.
"תראה, בפעילות עם גברים הומוסקסואלים הייתה בעיה משום שהיצר הגברי הוא להשמיע את הקול ראשון ולא לאפשר מרחב לאחרים. הנשים הרגישו שאין שותפות אמיתית. הקו הפמיניסטי לא השתלב עם הקו ההומוסקסואלי הגברי. נשים בדרך כלל מרגישות נוח יותר במרחב נשי".
בגלל זה ראו אתכן פחות במקומות בילוי?
"כן, זו הסיבה. וגם משום שהיינו מיעוט מבחינה מספרית אז ראו אותנו פחות".
היית מעדיפה להיוולד 30 שנה מאוחר יותר?
"אני לא יכולה להגיד שאני מצטערת, כי כל דבר זה תהליך. גם היום אני יודעת שעם כל הפתיחות קשה מאוד לנשים להתמודד עם הבית והמשפחה. עדיין יש התמודדות. כל דבר בזמנו. אני התמודדתי וצמחתי ואני שמחה על כך. אני לא מצטערת, למרות שאם הדברים היו אחרת היה טוב יותר, אבל כל דבר בזמנו. אני פעילה היום בארגון בשלה לנשים בנות 45 פלוס וגם שם אני רואה קושי עצום לנשים לצאת מהארון מול המשפחות והילדים".
"אחד הצעדים המשמעותיים בהיסטוריה של הגייז בעיר, היה הקמתו של העשירון האחר - תא סטודנטים באוניברסיטה העברית. התא הוקם על ידי סטודנטים אמריקנים שבאו עם הבשורה ובשיתוף ישראלים.
מכיוון שהעשירון האחר היה פחות או יותר מקום המפגש היחיד בעיר באותם ימים, הוא משך אליו הומואים ולסביות שלא התהדרו בתעודת סטודנט, ובסופו של דבר הפך למקום מפגש שעסק בתרבות הייחודית ובחיי החברה של הקהילה. על פי כמה מראשי העשירון האחר, הוא היה חממה לגידול מנהיגים של הקהילה, ביניהם סער נתנאל, חבר המועצה לשעבר.
העשירון האחר גם היה הראשון לארגן אירועי גאווה, הרבה לפני שמישהו חשב על מצעדים. בשנת 1997 קם בירושלים הבית הפתוח, התשובה הירושלמית לאגודה מתל אביב, שעשה פריש-מיש לחוקי המשחק. בשנת 2002 הוא השיק את הפרמיירה של מצעד הגאווה בעיר שמתקיים עד עצם היום הזה ויצא לדרך בשבוע הבא בסימן 40 שנה למהומות הקהילה ההומו-לסבית בניו יורק.
בשנת 2005 חרדי בשם ישי שליסל דקר בסכין שלושה צועדים במצעד הגאווה. הוא נידון לתריסר שנים בכלא ושילם קנס כספי. מאז מצעד הגאווה ממשיך לצאת מדי שנה אם כי תחת הגבלות ואבטחה רבה, אך בכל זאת מתקיים. נדמה כי מאז ימיה של חיה שלום, דרך ינקי בכר, דני רקדני והבית הפתוח, הקהילה הוורודה בעיר הגיעה להישגים לא רעים, אף שסער נתנאל משוכנע שזה עדיין לא זה ובירושלים יותר קשה מאשר בתל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
