חורבן הבית: הקיבוצים מתמודדים עם ההפרטה
במקום חלוקה שוויונית, יש חברים שחיים מתחת לקו העוני. במקום האסיפות בחדר האוכל, שכנים לא אומרים שלום זה לזה. במקום ערבות הדדית, משפחות נקרעות תחת מאבקי ירושה. ומעל לכל מרחף החשש שניסיון הרצח וההתאבדות ברמת הכובש היו רק יריית הפתיחה. ערב פתיחת חגיגות המאה להיווסדה, התנועה הקיבוצית נדרשת להתמודד עם המחיר היקר של ההפרטה
בן-עמר יושב מול קערת אפרסקים בסלון הזכוכית שבנה לעצמו. זו לא מטאפורה - הסלון כולו עשוי זכוכית. הקלישאה על מי שלא רוצה להיפגע מאבנים הפסיקה להצחיק אותו. כבר זרקו עליו כיסאות ושולחנות, הטיחו בו קללות ואיימו לחתוך לו את הצמיגים, אבל בן-עמר לא מסכים לשנות את עיצוב הבית.
הקיבוצים וההפרטה: סיקור נרחב
>> נגמר הסיפור הסוציאליסטי. קטע מספרו של אסף ענברי, "הביתה"
>> אלה תולדות: הקיבוצים - מדגניה ועד גשר הזיו
>> תהליך ההפרטה המוצלח במצר החל ביום של הפיגוע
>> במשמר העמק נצמדים לחזון השיתופי
"היה כאן מטע אבוקדו יפהפה בן 30 שנה. בכוונה בניתי כך שהוא ישתקף אליי ואוכל לראות אותו מכל פינה", הוא מסביר. בינתיים מטע האבוקדו נכרת, והשכן החדש החליט לבנות מול בית הזכוכית שלו וילה ענקית, מבנה דמוי מצודה צלבנית. שנים הוא ידע שהחלום הקיבוצי הולך להיגמר, אבל הוא לא תיאר לעצמו שהוא יסיים אותו במו ידיו. במשך כעשור הוא משמש כאחד ממנהלי הקהילה העסוקים ביותר בתנועה הקיבוצית. בתפקיד הזה הוא ניצח על הפרטת שבעה קיבוצים, והיד עוד נטויה. הוא גם היה ממובילי השינוי בקיבוץ יד חנה, שבו הוא חי כבר יותר מ-30 שנה. היום, השאריות של מה שהיה הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל, נמכרות כמו עופות בסופרמרקט של רמי לוי.
"מחיר של בית יותר זול מדירה!", נכתב על השלטים בכניסה לקיבוץ השוכן בחלק המזרחי של עמק חפר, לא רחוק מטול כרם. השלטים ממוקמים קרוב לשכונה החדשה שהקימו מפוני ההתנחלות חומש לפני ארבע שנים. האידיליה השיתופית הוחלפה בערבוביה של מתנחלים זועמים, קיבוצניקים ממורמרים ומשפחות שמחפשות איכות חיים. בערבים השבילים ריקים. על מדרגות בניין המזכירות הישן יושבים פליטים סודנים. אפילו הכלבים הפנימו את עקרונות ההפרטה - כל אחד נצמד לטריטוריה שלו. אבל בן-עמר מסרב לפיתויי לנוסטלגיה.
"רמת החיים שלנו עלתה, השינוי עשה לנו רק טוב. אנחנו אפילו בקשרים טובים עם המתנחלים פה. כאן ההפרטה עברה ממש בהצלחה", הוא אומר בביטחון. אבל משהו בביטחון הזה, המוצג לראווה בקיבוצים רבים, נסדק. גם הוא מודה בזה.
הקליעים שירה יוסי שנייברג במנהל הקהילה של קיבוץ רמת הכובש, ומיד אחר כך בעצמו, הצליחו לערער את חברי התנועה הקיבוצית. בשיחות המדרכה, בחדרי האוכל המופרטים למחצה, בפורומים באינטרנט - תושבי הקיבוצים מנסים לפענח את האירוע הטרגי, להבין איך דבר כזה קרה להם מתחת לאף, ולתהות אם זה יכול לקרות שוב. 15 שנה אחרי שיצאו לדרך ההפרטה, האלימות שבעבעה מתחת לשטח התפרצה במלוא עוזה - וכולם משלמים את המחיר.
בוקר אחד קם שנייברג (69), פנסיונר ואב לשלושה, והתארגן לפגוש את תמחירן הקיבוץ. כאחראי על משק הדוד והקיטור, נקבעה לו פגישת רבעון שגרתית כדי "לעבור על המספרים". לפני שלוש שנים החל הקיבוץ בתהליך הפרטה. רמת הכובש הוא קיבוץ משגשג, שמעניק לפנסיונרים שלו קצבה נאה, אולם עננה כבדה ריחפה מעל משק הקיטור השיתופי. מה לעשות, רוב החברים רוצים דוד מים פרטי. במקום מסמכים, לקח איתו שנייברג לפגישה את אקדח הברטה הישן שלו. לפני שיצא הוא כתב על פתקית קטנה מסר לילדיו: "בנים יקרים, אני מבקש שתדאגו שאמא תמשיך את חייה כרגיל. אני מצווה את גופתי למדע".
משהו השתבש בתוכניות. התמחירן לא הגיע לפגישה, וגם לא הודיע על ביטולה. שנייברג, פגוע ונעלב, פתח בעימות עם מנהל הקהילה גידי כהן, תושב קיבוץ אלונים. העימות התפתח לריב קולני, ובמהרה נשמעו שתי יריות אקדח שהדהדו בכל רחבי הקיבוץ. הכדור, שלא היה מיועד לכהן, פגע בו בפניו וגרם לו בדרך נס לפציעה קלה. היום הוא מתאושש בביתו. כל מה שהוא מבקש להגיד זה שהוא לא רוצה להפוך לסמל של המאבק בהפרטה.
"יוסי רק רצה שיספרו אותו, שיתייחסו אליו בכבוד", מספרת אחת מחברותיו. לדבריה, בשנתיים האחרונות הוא התמרמר על כך שלא הקצו לבנו יחידת דיור גדולה יותר וחש שמזלזלים בו. "אני מקווה שהדברים לא יחזרו למסלולם כי בשנתיים האחרונות קרה משהו. משהו שהיה לנו כל השנים נעלם. פתאום
שנייברג בחר בהתאבדות כדי להעביר לחבריו מסר והתזמון לא היה מקרי: ערב חג השבועות, החג המקודש של בני הקיבוצים, השריד האחרון כמעט שנותר מהחיים המשותפים. ואכן, בעקבות האירוע רבים מהקיבוצים ביטלו את החגיגות.
בעוד כמה חודשים תחגוג התנועה הקיבוצית מאה שנים לייסוד הקיבוץ הראשון בעולם, דגניה. כמו הקיבוצים שקמו אחריו, גם דגניה עובר היום תהליכי הפרטה. אך רגע לפני המסיבות וההקרנות של סרטי הארכיון בשחור-לבן, הקיבוצים מתמודדים עם שאלות לא פשוטות. אחרי ההתאבדות וניסיון הרצח ברמת הכובש, נאלצת כעת התנועה הקיבוצית לערוך חשבון נפש נוקב עם עצמה.
התמונה הראשונה שעלתה בעיני רוחה של רחלי שוורץ היתה פרדס התפוזים הכרות. הקריין הקריא את המבזק שדיווח על האירוע ברמת הכובש, אבל הרדיו נשא אותה לקיבוץ שלה, חולתה. שמונה שנים עברו מאז מצאו החברים את יהודה נאור תלוי על עץ הברוש. הוא תכנן את מעשה הייאוש כך שמבטו האחרון יפנה לעבר התפוזים בפרדס. כמו שנייברג, גם ההתאבדות שלו היתה פעולה סמלית. זמן קצר אחרי שהודיעו לנאור שהוא מפוטר מעבודתו כאחראי הפרדס, הוא בחר שם לסיים את חייו.
"הניסיון לרצח וההתאבדות ברמת הכובש לא הפתיעו אותי. זה העלה לי את הטראומה שלנו. ההתאבדות של יהודה היא טרגדיה נוראית שאנחנו עוד לא התמודדנו איתה", אומרת שוורץ, במאית ויוצרת קולנוע שתיעדה בסרטה "קיבוץ" את שש השנים שבהן התרחש תהליך ההפרטה בחולתה. זה בא בתקופה שכל אחד היה צריך לדאוג לעצמו ולביתו. לפעמים הייתי מתפללת שמישהו בקיבוץ יעבור עם מגאפון ויודיע שהקיבוץ התפרק, שכולם יידעו שהם לבד ושלא דואגים להם יותר. אנשים לא קלטו את זה. פתאום אף אחד לא יודע מה קורה עם השכן שלו, והכי גרוע, לאף אחד לא התפנה לברר.
"יהודה היה בן אדם כל כך נחמד, תמיד עודד את כולם עם הקפה פינג'אן שלו. יש הרבה רגשות אשמה בקיבוץ בגלל ההתאבדות שלו. הרגשת אחריות כבדה. כל אחד שאל את עצמו, איפה היינו כשהוא עבר את המשבר הזה? איך לא ראינו? אבל מה שגילינו זה שהיינו עסוקים יותר מדי בעצמנו. לצערי, אני לא יכולה להגיד שהיו הרבה פתיחות ורצון לשים דברים על השולחן ולהסתכל לאמת בעיניים. אני רוצה לקוות שברמת הכובש לא ידחיקו את זה, ידברו על הדברים, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה".
גם הדי בן-עמר לא הופתע. למעשה, הוא תיאר תרחיש דומה באוזני חבר קרוב. כמנהל קהילה שמוביל הפרטות הוא נתקל מדי יום בכעסים ובתסכולים שמופנים ישירות נגדו. "מה שהדהים אותי זה שזה באמת קרה. כאילו, למרות שדיברתי על אפשרות כזאת, חשבתי שאני קיצוני. אבל כרגיל, המציאות מראה שהיא יותר קיצונית מכל דמיון".
למה חשבת שזה עלול להיגמר בזה?
"כי במקרים רבים, החברים נשלחים לדאוג לעצמם בלי תחושה של ליווי ותמיכה. זה כמו הגירה למדינה אחרת: החוקים שונים, השפה חדשה, המעמד שלך מתערער. כמו עולה מרוסיה, שהיה פרופסור לרפואה וכאן הוא מנקה חדר מדרגות. כן, יש היום קיבוצניקים שעובדים בניקיון. כל מה שהכרת מתפרק לך מול העיניים. זה אובדן נוראי. אני מכיר מזכיר קיבוץ בצפון שהתאבד כי לא התמודד נפשית עם מה שראה שזה עושה לחברים. אני מבין מה עבר עליו. הזדהיתי איתו. אני אומר לך, קיבוצים שעברו הפרטה זה לא פחות מרעידת אדמה".
אתה מפחד?
"היו מצבים שבהם חששתי שאחזור לרכב ואמצא שמשות מנופצות וצמיגים חתוכים. לחבר שלי הפכו את כל המשרד. אבל אני לא מפחד, אני עדיין מאמין שהחברה הקיבוצית היא פחות אלימה מכל חברה אחרת. אמרתי שעוד ירצחו פה מנהל קהילה כי הדברים שקורים כאן יכולים להביא אנשים למעשים נואשים, לרמת ייאוש קיצונית ביותר. אני כן מפחד מאפקט 'ייסורי ורתר הצעיר'. שיהיה לנו עכשיו גל של התאבדויות. שזה יהפוך פתאום לטרנדי".
מזכיר התנועה הקיבוצית, זאב (ולוולה) שור, מבקש להתייחס לאירוע בפרופורציה. "זה אירוע טרגי, אבל אני לא חושב שזאת מגפה ושאנחנו צריכים להתחיל לחסן את החברים. יש מקום לבהלה אבל אין מקום לפאניקה. צריך יותר להקשיב לחברים ולהיות איתם ולהיות רגישים מאוד", הוא אומר. ואמנם, מאז האירוע ברמת הכובש הוא קיים מרתונים של כנסים בכל רחבי הארץ, ועודד מפגשים ושיחות פתוחות באסיפות הקיבוץ.
תופעת האובדנות בקיבוצים כמעט לא נחקרה. בעשור האחרון, מאז החלו ההפרטות, המספרים עומדים על עשרות ניסיונות ומספר קטן של התאבדויות שהצליחו, אך איש לא יודע להגיד כמה במדויק. "לא מדברים על דברים כאלה בקיבוץ. זה טאבו מוחלט. לא מדברים כי ברור שזה מאוד מערער", אומר הפסיכולוג רפי אלטרס, בן קיבוץ עמיר ומנהל התחנה הפסיכולוגית בגליל העליון. אלטרס, שהוביל את ההפרטה בקיבוצו, נתקל בהשלכות השינוי על מצבם הנפשי של בני קיבוץ רבים מדי יום בקליניקה שלו.
"אני לא חושב שההפרטה היא הסיבה היחידה של ההתאבדויות, אבל היא בהחלט הופכת לאחד המרכיבים", הוא מסביר, "יש תחושה של בושה, של אי אמון. השינוי סודק לך את תחושת הביטחון בחיים. זה בשוליים, אבל האובדנות היתה חלק מהחיים הקיבוציים במשך שנים, היא גדולה יותר בחברה קיבוצית מאשר בחברות אחרות. אני יכול לומר שבקיבוצים שאני מכיר, אפילו לפני השינוי היתה הרבה אובדנות".
למה?
"זה מאוד קשה להיות חריג ושונה בכלל, אז על אחת כמה וכמה בקיבוץ. סיבה נוספת היא שאובדנות היא כמו מגפה. ברגע שהיא לגיטימית, היא נשקלת. רואים שזה קרה בקיבוץ השכן ואומרים, 'רגע, זה בסדר, המשפחה ממשיכה לחיות'. לא קברו אותו מחוץ לגדר. יש מידה של לגיטימיות ואז זה יכול לקרות שוב".
יותר מכל, הוא אומר, אובדנות היא סמלית. יש לה מטרה. "פעמים רבות מדובר בזרע שנזרע ומתבשל על אש קטנה. אתה רוצה להעביר מסר. נתקלתי במישהו שהתאבד ביום ההולדת של אשתו. כאילו הוא אמר לה, כל יום הולדת שתחגגי, את תחשבי על זה שהתאבדתי. חג קיבוצי כמו שבועות הוא בוודאי מאוד סמלי, במיוחד היום, זה הרי כל מה שנשאר מהקיבוץ של פעם".
התאבדויות תופסות כותרות ומייצרות דיונים פומביים, אבל רוב חברי הקיבוצים מתמודדים עם שברי החלום שלהם בשקט, ולבד. ההפרטה שהחלה בשנות התשעים, נבעה מהמשבר הכלכלי שתפס את הקיבוצים לא מוכנים, משינויים חברתיים בתוכם ומהתהליך שעבר על המדינה כולה שאיבדה את זהותה כמדינת רווחה.
האידאולוגיה התפוררה בין האצבעות, ומאבק עיקש ניטש בין התומכים והמתנגדים, בין אלה שרצו לשמור על החלום לאלה שחשבו שהאידאולוגיה שהיתה נכונה פעם כבר לא עומדת במבחן המציאות. טענתם המרכזית של המתנגדים לשינוי היתה שהבעייתיות טמונה בשיטות הניהול המיושנות. בעזרת מנהלים טובים יותר, שיגיעו מבחוץ, כאלה שיודעים להסתדר עם הכסף הגדול, אפשר יהיה לצאת מהמשבר, האמינו.
מולם היו כאלה שתפסו טרמפ על המצב הכלכלי כדי להצדיק תביעות למהפך יסודי באורחות החיים שעלו הרבה קודם. "המשבר הכלכלי היה רק טיזר", אומר אלטרס. "ברקע היתה החוויה של חיים בתוך כלוב. כלוב של זהב. הגעתי לקיבוץ עמיר בשנות השמונים כנחלאי. אני זוכר את הפעם הראשונה שהרגשתי את הכנפיים הקטנות שלי מצטמקות. סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, והיה לי ברור שאני הולך לתואר שני. אבל אז בא מזכיר הקיבוץ ואמר, "מה פתאום ללמוד. אתה יכול לעשות מאסטר במפעל טפנוקים". חשבתי לעצמי, מה פתאום שמישהו יקבע לי ככה את העתיד? רבים מסתובבים עם דוגמאות כאלה".
"ב-2001 החלטנו לעבור את השינוי, אבל זה ממש לא היה בגלל המצב הכלכלי, אנשים פשוט לא רצו לחיות יחד יותר", אומרת נועה זית (61) מקיבוץ גשר, שספר הביכורים שלה "ארבע אחרי הצהריים" (הוצאת מטר) עוסק בקיבוץ שבו נולדה ובמשברים שמאיימים לקרוע אותו לגזרים. "המשבר החברתי עבר כמו כמו אש בשדה קוצים. ברגע שראו שהקיבוץ השכן מפריט, כולם מיהרו לקפוץ על העגלה. אצלנו רוב האנשים החזקים אמרו שבעצם הם לא רוצים לסחוב על הגב שלהם את אלה שלא מתפרנסים. שהם רוצים לדאוג לעצמם. זאת היתה הרוח אז, וזאת הרוח היום.
"התחילו דיונים שנמשכו שנים, עד שאנשים כבר היו מותשים. הופעל לחץ מאוד חזק על אנשים שלא רצו. הפנסיונרים נדחקו לפינה. הם סירבו להפרטה, וכל מה שיכלו להגיד היה 'אנחנו לא יכולים לקבוע לכם את החיים'. זה היה תהליך דורסני. לגמרי רמסו את הזכויות של החברים".
כמו בעולם שסובב אותם, החליטו בקיבוצים שמעתה כל אחד דואג לעצמו. השינוי בא לידי ביטוי בביטול המערכת השיתופית ומעבר לחברה שבה כל אחד מסתמך על יכולתו להרוויח את לחמו בעצמו. וכך בוטלו השירותים שניתנו עד אז על ידי הקיבוץ: חדר האוכל, המכבסה ומחסן הבגדים הועברו לאחריות המשפחה.
עם הזמן התגבשו כמה מודלים של הפרטה, הנעים בין "חצי שינוי" ל"הפרטה מלאה", אבל העיקרון זהה. מה שנשאר מהקיבוץ של פעם הוא ה"ערבות ההדדית", מסים שגובה הקיבוץ למימון כל הפעילויות שעדיין משמרות אותו כקהילה - בעיקר פעילויות תרבות וחינוך - וגם עבור עזרה לפנסיונרים ולאמהות חד הוריות.
מתוך 272 קיבוצים בישראל, 180 מופרטים. רבים אחרים מצויים בעיצומו של התהליך. אבל ההשפעה העיקרית של ההפרטה חורגת מארגון מחודש של המשאבים והצריכה. עם השינוי הארגוני מגיע ניכור שבא לידי ביטוי בצמצום חיי החברה, בהסתגרות בבתים, בתביעות משפטיות, אפילו בהצבת גדרות. פתאום כולם מוסיפים עציצים, שתילים, חוצצים בין הבתים ודורשים פרטיות. בקיבוצים מסוימים קשה להאמין שעד לפני חמש או שבע שנים, אותם אנשים חלקו יחד את המשכורות, את הארוחות ואת המים החמים.
"אצלנו בקיבוץ זה הגיע למצב שמכרנו את כלי הנגינה שלנו, את קולטת?", אומרת רחלי שוורץ מחולתה. "חדר האוכל הופרט לגורמים חיצוניים והוא הפך למקום מפגש של בודדים, האוכל פשוט לא היה טעים יותר. את מקום אסיפות הקיבוץ תפס הלוח האלקטרוני שמודיע הודעות. סגרנו את האופנייה, אנשים פוטרו, נטשנו את מחסן הבגדים, אפילו הפרות נמכרו. הרגשתי שאני מאבדת את הבית שלי".
הדי בן-עמר שמח לבשר שהיום הקרעים שפילגו את יד חנה מתחילים להתאחות. אנשים יוצאים מעט מהבתים, ומתקיימות פעילויות משותפות. אולי זה בגלל המתנחלים שביקשו לחדש את תחושת הקהילתיות שידעו, אולי כי החברים פשוט מתגעגעים - אבל פתאום הם חזרו לחגוג יחד חלק מהחגים. למרבה הצער, זה לא מה שקורה בכל הקיבוצים.
"אפשר לראות שתהליכי שינוי מובילים להתכנסות. כמו שצב מכניס את הראש לשריון ברגע שהוא מרגיש סכנה, כך החיים החברתיים בקיבוץ הצטמצמו", אומר הפסיכולוג אלטרס. "אנשים פשוט שבורים, כי מה שהבטיחו לך במשך עשרות שנים לא ממומש. מעמידים אותך בפני שוקת שבורה. הבטחנו שנדאג לך כל החיים? מצטערים, זה לא קורה בסוף. עכשיו תסתדר לבד. זו הגדרה מחודשת של זהות. הסיפור שסיפרת לעצמך כל החיים לא תופס יותר. יש תסכול גדול על זה שהחלום לא הצליח וזה לא עובד".
הבעיה הבוערת ביותר שניצבת היום בפני חברי הקיבוץ היא התעסוקה. זה כבר לא סוד שבכמה מהקיבוצים יש עוני. בעקבות ההתייעלות קוצצו תקנים רבים ומאות אנשים שעבדו כל חייהם מצאו עצמם פתאום כחלק ממעגל האבטלה. עבודה כרפתן, או כמנהל ארכיון, היא לא בדיוק מבוקשת בימים של משבר כלכלי.
"הגיל הבעייתי הוא 50. שנייה לפני שהם יוצאים לפנסיה, פתאום הם מתחילים להתמודד עם שאלות בחוץ כמו, 'איזה דיפלומה יש לך', ולרבים אין דיפלומות. אנשים שעשו תפקידי מפתח ולקחו איזה קורס ברופין לפני 20 שנה לא יכולים לעבוד היום בחוץ", אומר אלטרס, "ואז אתה חושב לעצמך, רגע, אני מימנתי במשך שנים את הלימודים של השכן שלי, הוא יכול לפתוח עסק ואני בכלל לא יכול למצוא עבודה. זה משבר מטורף. אין מספיק מודעות לנושאים האלה".
עם ההפרטה איבדה נעה זית מגשר את עבודתה כמתווכת הדירות של החברים שעזבו. כיום היא נאלצת להתקיים מקצבה של 2,700 שקל לחודש, ממנה נשארים לה - לאחר ניכוי המסים לקיבוץ - אלף שקלים. "עם העלבון אני יכולה לחיות, עם הקצבה אי אפשר", היא אומרת. "הבעיה היא שהמסים עולים כל הזמן ובמקביל מבטלים יותר ויותר שירותים. עכשיו, למשל, ביטלו את ההסעות לקופת חולים. מי שצריך להגיע לקופת חולים בעפולה, צריך לנסוע בשלושה אוטובוסים. אתה צריך אוטו? תשלם".
זית מדגישה שהמקרה שלה מייצג חברים נוספים. "יש אנשים שמרגישים שאיבדו את הקרקע מתחת לרגליים, ובצד השני של הקיבוץ יש אנשים שמרגישים ממש טוב. זה מאבק אינטרסים בין קבוצות. הייתי בת 57 כשפיטרו אותי. חשבנו שהערבות ההדדית תישמר, היום אנשים לא מדברים זה עם זה. יש הרבה עוינות. אין חמלה. החזקים אוכלים את החלשים. יש קניבליזם מוחלט. את החגים עדיין חוגגים יחד, אבל בשבילים בקיבוץ בקושי אומרים שלום".
הבעיה מחמירה בתהליך שיוך הדירות, כשכל חבר קיבוץ מקבל זכויות קניין על יחידת הקרקע שלו. רבים נותרים ללא נחלה ראויה להוריש לילדיהם. בהיעדר חסכונות או פנסיה, קשישים רבים מתמודדים עם חרדות קשות וחששות שלא יוכלו להשאיר ירושה לילדים. זה היה המקרה של שנייברג מרמת הכובש, שבמשך שנתיים ביקש להגדיל את יחידת הדיור של בנו ובכל פעם נענה בשלילה. הוויכוחים בשאלה מי יקבל מה הביאו להתפרקות של משפחות, למשבר ביחסים בין הורים וילדיהם.
"האבות הם המייסדים והבנים הם המפרקים. זה דבר שאני שומע רבות בקליניקה", אומר אלטרס. "הם השקיעו במשהו שלא היה מוצלח והילדים שלהם באים ומראים להם את זה במראה ענקית מול הפנים. הם אומרים לי, 'אנחנו נגד השינוי, אבל מה, אני אצא נגד הבן שלי?', זה מביא להרבה עימותים".
בשנים האחרונות התווספה בעיה חדשה שמעטים צפו מראש. האורחים החדשים שהגיעו לקיבוץ, דיירי ההרחבות, מאיימים לערער את רקמת החיים העדינה, המשובשת ממילא. "על מנת לשרוד, הקיבוצים היו צריכים ללכת על ההרחבות, אבל הן משנות טוטאלית את האופי של המקום. הן יוצרות קונפליקט קשה", אומר אלטרס. "פתאום מגיע אורח ממקום של ביטחון שלי כבר אין בתור חבר קיבוץ. והם קונים בתים. וואחד בתים. נוצר קונפליקט בין שתי קבוצות שכל אחת מהן נמצאת במקום אחר. קבוצה אחת משברית ומרוסקת, השנייה במקום של רעננות וחידוש.
"הם באים עם הפנטזיה הקיבוצית של שנות החמישים, של שיתופיות וזרי שבועות, ואילו הקיבוצניקים מתמודדים עם השבר של הפנטזיה הזאת. החלום של קבוצה אחת הוא הטראומה של הקבוצה האחרת. פתאום מגיע מישהו בגילך, והוא רוכש בית גדול. ואתה מתחיל להבין שגם אתה צריך רכוש, אבל אין לך, ואתה לא יכול שיהיה לך. זה כמו פצצה מתקתקת. אנחנו רגע לפני הפיצוץ. יש הרבה ניכור. בחלק מהקיבוצים לפחות מנסים לעסוק בפעילות של התקרבות".
נועה זית מגשר פסימית לגבי הסיכוי של הקיבוצים להתאושש מההפרטה ומתוצאותיה. "כשבודקים את רמת המצוקה והייאוש וההשפלה של האנשים, אני יכולה להבין איך מה שקרה ברמת הכובש יכול לקרות שוב. האירוע הזה מעצים את הוויכוח בין המתנגדים לתומכים בהפרטה. אלה שרוצים לטייח ויש להם אינטרס בשינוי יאמרו שזה מעשה של מטורף. אבל גם למעשים של מטורפים יש זמן ומקום שהם יכולים להתרחש בו. עובדה שבמאה שנות התנועה הקיבוצית אף פעם לא התרחש מעשה כזה, אז למה דווקא עכשיו?".
קבלני הביצוע, שמובילים את התהליכים הכואבים האלה, הם מנהלי הקהילות. לרוב הם מגיעים מקיבוצים אחרים, וחלקם מבצעים את תפקידם במספר קיבוצים במקביל. העובדה שהם קיבוצניקים בעצמם, הופכת את התפקיד לקשה שבעתיים. מעטים, גם בתוך הקיבוצים, מבינים עד כמה התפקיד שלהם מורכב, מסובך, ובעיקר כפוי טובה. למעשה, מנהל הקהילה אחראי לכל היבטי החיים בקיבוץ -מהחינוך והבריאות, דרך הפעילות החברתית, ועד פיטורים.
מכיוון שההפרטה היא תהליך מורכב וכואב, מנהלי הקהילות נתפסים במקרים רבים כאשמים הבלעדיים למצב. הם מושמצים בפורומים הקיבוציים ברשת, מקבלים איומים ומכתבי נאצה ולעיתים חווים גילויי אלימות של ממש. המקרה האחרון, בו נורה כהן, הוא עבורם חציית כל הקווים האדומים. רבים פשוט מפחדים.
באחד מהקיבוצים שבו עבד, הרגיש בן-עמר שהוא מסתובב עם לוח מטרה על הגב. מדי יום, במשך תקופה ארוכה, היה מחנה את האוטו במרחק ממשרדו מפני שפחד שיחתכו לו את הצמיגים וינפצו לו את השמשות. "זה לא תפקיד כייפי. אנשים שעושים אותו מהר מאוד נשחקים והולכים למצוא לעצמם משהו יותר טוב לעשות. זה שוחק אותך מבפנים", הוא אומר. "יש אחוז מהחברים שתולים את האשמה במנהלי הקהילות. זה אנושי וטבעי. מי שלא מוצא פתרון בדרך כלל צריך לחפש את הסיבה בעצמו ולא מסביב. למרות שההפרטה עשתה לנו טוב, ישנם כאלה שלא מסתדרים. אסור לנו לשכוח אותם. הם חייבים להיות תחת מעקב תמידי".
לפני זמן קצר, קיבל בן-עמר טלפון זועם. מהעבר השני של הקו היה אביו של אחד החברים בקיבוץ שהוא מנהל. האב כעס משום שזה עתה פיטר את בנו שאמור היה להתחתן חודשיים אחר כך. "האלטרנטיבה שלי היתה לפטר מישהו בן 50, אב לילדים, שבחיים לא היה מוצא עבודה", הוא מספר.
עומס האחריות המוטל על כתפיו של מנהל קהילה הוא כמעט בלתי נתפס. בן-עמר כבר נאלץ לסגור ענפים שלמים, לקצץ תקציבי בריאות, וגם לסגור בית סיעודי ולפזר את כל דייריו ברחבי המדינה. לאחרונה, נגד דעת כל החברים, הוא החליט לא לגרש מקיבוץ שהוא מנהל קשישה שתפס במעילה של חצי מיליון שקלים.
"חשבתי שלא נכון לשלוח אישה זקנה לרחוב", הוא אומר. "לא מזמן חבר השתולל עליי כי הפסקתי קצבה שניתנה לו, שהיתה מיועדת לזמן קצר. לא ידעתי שבדיוק באותו שבוע הוא פוטר מעבודתו. הוא רתח מזעם ועלבון, נכנס למשרד שלי, צרח, זרק כיסאות, הפך שולחנות".
על אף שהם בעצמם קיבוצניקים, רבים מטיחים במנהלי הקהילות שהם חסרי רגישות, אאוטסיידרים שבאים להרוס. "אין להם מושג כמה לילות לבנים יש לי. לפעמים אני עובד עד שלוש בבוקר כדי לחשוב איך אני מציל משרה. פיטורים בשבילי זה ימים ושבועות שאני מסתובב ומשתגע. זה אוכל אותי", אומר בן-עמר.
מה החלק הקשה ביותר בתפקיד?
"לספוג את כל הרגשות האלה. לראות את האכזבה והכעס הצער והכאב. הכי קשה זה עם הייאוש
של אנשים. אני רואה אנשים מתפרקים. את יודעת שהתחלואה עלתה בקיבוצים? לחץ דם, סטרס,
דיכאונות. אף אחד לא ידע מה זה ציפרלקס לפני ההפרטה. היום זה כמו אקמול. אתה מוביל את זה אז רואה את עצמך אחראי. לא הייתי קרוב לתקוע לעצמי כדור בראש, אבל אני יודע שהיו כאלה שכן. זה פי אלף יותר מסובך מלהיות מנכ"ל בחברה גדולה, כי לפחות שם יש היררכיה ברורה מי עומד בראש הפירמידה, ובקיבוץ העסק דיפוזי לחלוטין. האנשים שאת הקהילה שלהם אני מנהל הם למעשה המעסיק שלי. מהמסים שלהם משלמים את המשכורת שלי. הם הבוס שלי ואני סוגר להם את חדר האוכל. כשלא מסכימים איתי על משהו עקרוני אני פשוט אומר להם, 'תפטרו אותי'".
איך מכילים את כל הרגשות האלה?
"יש פגישות ופורומים שמנהלי קהילות יכולים לדבר בהם על הכל. אבל אני לא הולך לדברים האלה".
אז עם מי אתה מדבר?
"עם שק האגרוף שלי".
למרות הטראומה של ההפרטה, קשה למצוא חברי קיבוץ שחושבים שהשינוי לא הכרחי. הקיבוצים סבלו ממשבר כלכלי קשה. הבנים סירבו לחזור הביתה, החובות הצטברו, הצ'קים חזרו. הכעסים הופנו האחד כלפי השני ולעזאזל האידאולוגיה השיתופית. "השבילים היו ריקים, חשבתי שבית הקברות פולש לקיבוץ. התחושה היתה נורא קשה", נזכרת רחלי שוורץ.
בן-עמר זוכר את הימים שבהם לא ידעו ביד חנה איך ישלמו את חשבון החשמל. "ביטלנו צ'קים, סגרו לנו את האשראי בבנק. היינו צריכים לשלם במזומן, שלא היה בקופה. זה לא קרה ביום אחד. אתה שוקע ושוקע ויום אחד אתה מתעורר ומבין שכבר טבעת".
נראה שהסוד להפרטה מוצלחת היא שקיפות. מחקר שערך ד"ר נעם שטוקמן, יועץ ארגוני ולשעבר חבר קיבוץ שדה יואב, שופך אור על התהליך המורכב. מחקרו מעלה כי בקיבוצים שבהם הנהגת הקיבוץ פעלה בעמימות ולא שיתפה את החברים במהלכים, ההפרטה נועדה לכישלון. "היתה מזכירת קיבוץ שאמרה לי, 'אין לי זמן להתחרבש בדיונים ואסיפות'", הוא נזכר. "זה מאוד מכעיס את האנשים, יוצר ניכור ואי שוויון, כעס ושנאה".
הנושא הטעון ביותר הוא תהליך תמחור המשרות, שבו בעלי תפקידים בקיבוץ מוערכים על ידי גורמים חיצוניים. בקיבוצים מסוימים העובדים במכבסה, במחסן הבגדים, או בחדר האוכל קיבלו שכר מינימום, בעוד הנהגת הקיבוץ קיבלה שכר הגבוה פי שמונה. ברור שבמקרים כאלה ההפרטה תהיה קשה במיוחד.
"שם המשחק הוא מנהיגות. דוגמה אישית אמיתית גורמת לחברים להאמין בתהליך ולצמוח ממנו", אומר שטוקמן. "80 אחוז מהשינויים הארגוניים נכשלים, והקיבוץ הוא ארגון לכל דבר. להוביל שינוי כזה זה קריעת ים סוף. אני רואה בהרבה קיבוצים תהליך של השתקמות, של צמיחה. עם זאת, אני מתאר לעצמי שלא כולם ישרדו".
אלטרס מאמין שהבעיה היא בשיטת הזבנג וגמרנו. "הרבה קיבוצים הופרטו ונראה כאילו הדרך כבר סלולה. מחלקים איזה מניואל והולכים אחריו כמו תוכי. זה לא הולך ככה. שינוי כזה צריך להיות כמו תפירת חייט, עשויה בדיוק למידותיו של הקיבוץ. לצערי, רוב ההפרטות נעשות בצ'יק צ'ק כי זה תהליך לא נעים, יש איכס מלהתעסק עם זה. זו הרעה החולה ביותר היום בקיבוצים. התחושה שעברנו את זה ואנחנו בסדר. זה 'יהיה בסדר' ישראלי כזה, שמקפל בתוכו אופטימיות אבל גם הרבה חוסר אחריות".
התהליך שעובר על הקיבוצים הוא כמו התעוררות מחלום שהכזיב, אבל הוא יכול גם לסמן התחלה חדשה. בקיבוצים שהצליחו לצאת מהמשבר הכלכלי, רשימת ההמתנה עומדת היום על ארבע שנים. הבנים חוזרים הביתה, בתים חדשים נבנים ואפילו מספר התינוקות ממריא. "מעל 2,000 צעירים מצטרפים היום לקיבוץ, שחוזר להיות אטרקטיבי לבניו. הקיבוצים המופרטים ביותר התחילו לחזור למקורות, לפעילת קהילתית", אומר זאב שור ומוסיף ש"האתגר הוא להתמודד עם בעיות של פערים ואי שוויון שנוצרו בתקופת השינוי".
למרות התחזיות הקודרות של המומחים, שור חושב שהקיבוצים עוד לא אמרו את המילה האחרונה. "במאה השנים האחרונות הספידו אותנו המון פעמים. אני מאמין שימשיכו לעשות זאת גם במאה השנים הקרובות. נכון, הקיבוץ השתנה, אבל יש בו ערבות הדדית ודאגה לפרט יותר מבכל יישוב אחר, ואני מקווה שנחזור להיות רלוונטיים כמו שהיינו פעם".
השינויים שעברו על הקיבוץ הביאו להתגברות מגמות רוחניות בין תושביו, כולל חזרה בתשובה. בחולתה ובמזרע הוקמו מרכזים מיוחדים לבני קיבוץ שחזרו בתשובה. בחוקוק ובנווה איתן, נוסדו קבוצות רוחניות המשלבות ניו אייג' ותורות המזרח. קיבוצים צעירים - לוטן, נאות סמדר, הרדוף - בחרו בנישה אקולוגית.
שוורץ, שמחלקת את זמנה בין תל אביב לחולתה, יודעת למנות את היתרונות של הקיבוץ החדש. "נהיינו נדל"ניסטים, אבל דווקא קרה דבר טוב: המדרכות מלאות בצעירים, יש מלא ילדים, לא יותר תחושה של בית קברות מהלך", היא אומרת. למרבה האירוניה, הסרט הכואב שצילמה במטרה לסייע לקיבוץ, הרחיק אותה ממנו. ארבע שנים אחרי, רוב החברים בחולתה לא מדברים איתה. חרם.
"בהתחלה הם מאוד שיתפו פעולה, אבל כגודל הפתיחות כך גודל האכזבה", היא אומרת. "הם הכירו אותי בתור רחלי שעושה סרטים לחגים ולבר מצוות. הם רצו שיהיה סרט שמח, עם הפי אנד. זאת לא המציאות, והם קיבלו את זה מאוד קשה. יכול להיות ששברתי איזה קוד כשהוצאתי את הדברים החוצה, אבל לא הייתי יכולה לעשות סרט אחר. הסרט שכב במרתפים של ערוץ 2 במשך שנתיים וחצי ובסוף שידרו אותו ב-11 וחצי בלילה. בכל העולם הסתובבתי איתו, דווקא איפה שהיה לי הכי חשוב לא ראו אותו. זה מתסכל אותי כי רציתי שהוא יעורר משהו, שתהיה לו השפעה".
היום, בקפה השכונתי שלה בלב תל אביב, היא מתמלאת געגועים. "באמת לא היו מעמדות בקיבוץ. החוזק של חולתה היה במרקם האנושי שלו. זה היה מקום מפלט. היו כל כך הרבה חגים משותפים, היו אנשים טובים. אף פעם לא היינו עשירים, אבל זה היה מקום שכיף להיות בו".
בבית הזכוכית שלו שמשקיף כעת על פרויקט בנייה של אנשים אחרים, בן-עטר נכנע לבסוף למעט הרהורי נוסטלגיה. "אני מתגעגע לתום שהיה בנו ועכשיו הוא איננו. חשבנו שאנחנו עושים דברים חשובים. חשבתי שאני עושה עבודת אדמה. האמנתי שזה חשוב. ביום שבו התחלנו לחשב עלויות, איבדנו את זה. זה היה משהו יפהפה אבל טוב לזמנו. היום הוא לא יכול להתקיים".
אתה מתחרט שעברת לקיבוץ?
"עשיתי במהלך השנים עבודות שלא היה מזדמן לי לעשות אותן בשום מקום אחר. חרשתי בלילה, אני, הטרקטור, הכוכבים והשדה. כל תלם שנפתח נראה לי קסום. איש לא יבין את זה אם לא עשה את זה בעצמו. עבדתי במסגרות, בעבודת כפיים, קטפתי במטעים, בניתי עם הפועלים. ניהלתי חממה עם מאה אלף צמחים. חזרתי הביתה מזיע ועייף אבל רענן בצורה שאי אפשר לתאר. לא הייתי מחליף את זה תמורת שום דבר בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
