רפורמה בקרקעות, גם לקיבוצניקים
הרפורמה במקרקעי ישראל מבורכת, אבל יש להכליל בה גם את המגזר ההתיישבותי
הרפורמה מחזירה את פעילות התכנון למקומה הנכון במינהל התכנון במשרד הפנים וועדות התכנון הארציות והמחוזיות. הפעילות התכנונית, אליה נכנס המינהל בעשורים האחרונים, התאפשרה לא בגלל שזה היה תפקידו המקורי, אלא בעיקר משפע המקורות הכספיים שעמדו לרשותו שלא דרך תקציב המדינה, מזרם תקבולים ענק של דמי חכירה ותשלומים נוספים שגבה כגון: דמי היוון, דמי הסכמה. גם חולשתם היחסית של משרדי ממשלה אחרים, אפשרה לגוף שייעודו שמירה על עתודות קרקע ושיווקן לצרכים שונים, לפתח פעילות תכנונית כה רחבה ועמוקה.
יש לברך על המגמה של הקטנת החיכוך שבין האזרחים למינהל כמו הפסקת המעורבות באישורי בניה, תשלומים תקופתיים של דמי היוון ולא שנתיים ושיפור השרות לאזרחים.
למרבה הצער, בכל הקשור לזכויות האמורות להינתן לחוכרי קרקע למגורים ותעסוקה, המגזר ההתיישבותי נותר מחוץ למשחק. מובילי הרפורמה לא התבלבלו, לא טעו, לא השמיטו ולא לקו בהיסח הדעת. בכוונת מכוון ועל פי עמדה והכתבה ממש של גורמים במשרד המשפטים (היועץ המשפטי וצוותו), באוצר (הממונים על נושאי המקרקעין והתכנון באגף התקציבים) ואולי אף גורמים פוליטיים דאגו להחריג אותנו מן הרפורמה.
אינני מתכוון לקרקעות החקלאיות, שעליהן יש לדון בנפרד, אלא על זכויותיו של החבר בחלקת המגורים בתוך "שטח המחנה" - זכויות שהוא זכאי לקבלן בדיוק כמו תושבי הערים.
הרפורמה נבנתה עם הרבה כוונות טובות, אך כבעלי ניסיון אנו
יודעים שאחרי ממשלה זו יבואו ממשלות ושרים אחרים. יש חשש שבעלי התפקידים החדשים יחד עם גורמים אחרים במדינה ובעלי הון ינצלו את חולשת מערכות השלטון ומנגנוני הפיקוח והאכיפה וינגסו בהישגי הרפורמה. העברת נכסי מדינה לידיים פרטיות היא מהלך רגיש, ולכן יישום הרפורמה צריך להעשות בצורה זהירה ומבוקרת הרבה מעבר למה שמתבטא בעקרונות הרפורמה כיום. זאת כדי לא למצוא את עצמנו מעבירים קרקעות ונכסים למי שאיננו רוצים.
לאחר שפע האכזבות מן המערכת המשפטית והציבורית, נראה כי מימדי האפליה והקיפוח של המגזר החקלאי נתפסים כיום על ידי מעגלים מתרחבים של שרים וחברי כנסת כמוגזמים, בלתי סבירים ולא מידתיים. שנוי זה מעניק מקום לתקווה ואופטימיות זהירה, שלאחר הטיפול המעמיק במגזר העירוני, יזכו אנשי ההתיישבות לזכויות האלמנטריות המגיעות לנו בחלקת המגורים.
עם כל זאת, ההתיישבות אינה פטורה מחשבון נפש מעמיק ונוקב עם עצמה: במה תרמה התנהלותנו בתחום הקרקעי להיווצרות המצב הנוכחי? האם הבנו וקראנו נכון את ההתפתחויות והשינויים בתחום המקרקעין החקלאי בעשורים האחרונים או התעלמנו, סמכנו על "המוסדות" ולקינו בנאיביות מול מדיניות ואוירה הולכת ומחמירה?
רבים בינינו מכים על חטא ה"השתפנות" מול הגוף המונופוליסטי הקרוי מינהל מקרקעי ישראל. גוף שפעל עד כה ככל מונופול בשרירות וגבהות לב כלפי החוכרים (או נכון לומר אריסים) בהתיישבות. ודווקא מצד אותו מגזר שהיווה את חוד החנית בכל מלחמות ישראל ובמלחמה על אדמותיה בפרט.
אולם גם אם טעינו בהערכת המצב ועקב כך בניהול מושכל של תגובותינו, אחרי הכל ולמרות הכל אנו תובעים וזכאים לרפורמה בתחום חלקת המגורים והתעסוקה - כמו כולם ויחד עם כולם.
הכותב הוא יו"ר עמותת אדמתי, המייצגת קיבוצים ומושבים במאבק על הזכויות בקרקע.
נא להמתין לטעינת התגובות
