נקודת התחלה אמריקאית לקראת ועידת האקלים
בעוד כחצי שנה יצטופפו ירוקים מכל העולם בבירת דנמרק כדי לדון באמנה חדשה להתמודדות עם התחממות כדור הארץ. בדרך לקופנהגן אישר הקונגרס האמריקאי את חוק האנרגיה הנקייה. היסטוריה או פשרה לקראת דצמבר? הכיוון קופנהגן - כתבה ראשונה בסדרה
התגובות לחוק נעו בין אכזבה ותסכול, השלמה עם המציאות ועד לאופטימיות שופעת וציון היום הזה כנקודת ציון היסטורית חשובה מבחינת האמריקאים והעולם כולו. אז מה בדיוק קרה שם בדרך להצבעה ביום שישי? האם יש לחוק החדש ערך כלשהו או שסתם חבל על כל הנייר הזה? וכמובן, מה זה אומר מבחינת הכינוס בקופנהגן?
בשלושת השבועות הקרובים ננסה לראות איפה אנחנו עומדים כרגע כדי לקבל אינדיקציה מה עומד להתרחש בקופנהגן, שם תערך בדצמבר השנה ועידת האקלים שאמורה להתוות את הדרך והמדיניות שהעולם יאמץ במלחמה נגד ההתחממות הגלובלית לאחר שאמנת קיוטו תגיע לסיומה ב-2012. ובעיקר ננסה לבחון מה הסיכוי להזיז את העולם קדימה לכיוון ירוק, בטוח וטוב יותר. התחנה הראשונה במסלול: בירת ארצות הברית.
ראשית צריך להיות ברור שכל מי שציפה שהחוק יהיה בדיוק כמו שהארגונים הסביבתיים ואפילו הנשיא אובמה רצו שיהיה לא מחובר למציאות, לפחות לא לזו הפוליטית בוושינגטון. למרות שארצות הברית עברה שינוי רציני ומרכזי הכוח הפוליטי נתונים היום בידי אנשים שרואים בהתחממות הגלובלית איום רציני ורוצים באמת ובתמים לנטרל אותו, הרי שהמציאות הפוליטית הרבה פחות פרוגרסיבית ממה שניתן היה לקוות אחרי הבחירות האחרונות.
במציאות כזו, עם מפלגה רפובליקנית שאין לה שום עניין לעזור לממשל לנסח סדר יום חדש מבחינה סביבתית ועם לא מעט מחוקקים דמוקרטים שמרנים שבאים ממדינות
ולוביסטים כבר אמרנו? החודשים האחרונים היתה שעתם היפה של הלוביסטים בוושינגטון. המספרים לא ייאמנו - כ-2,340 לוביסטים שייצגו 770 חברות וקבוצות אינטרסים שונות הסתערו על וושינגטון, מוציאים עשרות מיליוני דולרים בכדי לדאוג שהחוק יהיה לטובתם ולא לרעתם. במקום הראשון ברשימה, אגב, ניצבת חברת Southern, יצרנית חשמל מאטלנטה שהעסיקה לא פחות מ-63 לוביסטים בניסיון להשפיע על רוח החוק וניסוחו.
הסיטואציה הפוליטית הזו, עם מפלגה רפובליקנית סרבנית, הרבה מחוקקים דמוקרטים שדואגים לאינטרסים האזוריים שלהם בראש ובראשונה ולוביסטים שמסתובבים בכל פינה כדי להזכיר לך מי בעל המאה, יצרה כר פורה לסחטנות פוליטית. וזו אכן לא איחרה לבוא.
היו כאלו שתג המחירים שלהם היה זול יחסית כמו מחוקק מפלורידה שדרש וקיבל 50 מיליון דולר למרכז מחקר לסופות הוריקן תמורת תמיכתו בחוק. אחרים נקנו יותר ביוקר וכך לדוגמה בובי ראש ממדינת אילינוי הצליח להכניס תקציב של מיליארד דולר ליצירת עבודות ירוקות בתחום האנרגיה במדינתו וסובסידיות להתייעלות צריכת האנרגיה בדיור ציבורי בתמורה לתמיכתו.
אבל זה עדיין כסף קטן. עיקר ההשפעה הלוביסטית ניכרה ביעדים שהלכו ונהיו צנועים יותר ויותר ובדרך להשגתם. ארגונים סביבתיים התלוננו שהנסיון לייצר קונצנזוס גרם לכך שחברות אנרגיה כמו Shell או Duke Energy, שהיו מאד דומיננטיות בנוכחות שלהן, קיבלו פחות או יותר מה שהן רצו וזה שווה הרבה יותר ממיליארד דולר ליצירת עבודות ירוקות.
מה למשל? לדוגמה, נושא ההקצאות. הרעיון הראשוני היה שההקצאות לפליטות, שהן הבסיס למנגנון ה-cap and trade (מערך מסחר בפחמן) שהוא לב החוק לא תעשה באמצעות מכרז. זה למעשה היה אחד הלקחים החשובים ממערכת ה-cap and trade שקיימת באירופה, שם ההקצאות חולקו בנדיבות יתר בחינם והנשיא אובמה בעצמו דיבר על כך במפורש בקמפיין הבחירות שלו. ההערכות של הממשל היו שמדובר על סדר גודל של 80 מיליארד דולר לשנה בין השנים 2012 - 2019. בשביל המזהמים הגדולים, בעיקר חברות אנרגיה כאמור, זה היה יותר מדי והן עשו כל מאמץ לשנות זאת ולקבל את ההקצאות בחינם. התוצאה הסופית – 85% מההקצאות יינתנו בחינם ורק 15% יחולקו באמצעות מכרז.
דוגמה נוספת היא הלחצים של המגזר החקלאי שדרש וגם קיבל הטבות שונות, כמו פטור מהצורך בהפחתת הפליטות, הכנסת ההגנה על שטחים מיוערים כאחת מצורות הקיזוז המותרות בחוק והעברת הטיפול והפיקוח בנושאים הללו מהמשרד להגנת הסביבה למשרד החקלאות הידידותי יותר לטעמם. כל ההטבות הללו שוות כמובן הרבה מאד כסף וגם מקטינות את הערך המוסף האמיתי של החוק, אבל בלעדיהן אי אפשר היה לקבל תמיכה של נציגים ממדינות שם התעשייה האגרו-חקלאית מאד דומיננטית.
וכמובן, צריך להזכיר את הפשרה שנעשתה לגבי יעדים מרכזיים כמו הקטנת הפליטות 17% בשנת 2020 במקום 20% ביחס לשנת 2005) ואחוז החשמל שייוצר מאנרגיה נקייה (15% בשנת 2020 במקום 25% בשנת 2025).
אז מה נשאר בסוף? למרות שנראה כאילו וקסמן ומארקי, אדריכלי החוק, נתנו לכל בעלי האינטרסים, שעטו על החוק כמו צבועים שפושטים על נבלה טרייה, לעשות בו כשלהם, צריך לזכור שהמטרה היתה בראש ובראשונה להעביר את החוק והיא הושגה.
גם הסחורה לא בהכרח פגומה. ישנה הרבה ביקורת על כל הכשלים והויתורים שבחוק מצד ארגונים סביבתיים כמו גרינפיס או ידידי כדור הארץ, אבל אני נוטה להסכים עם אחרים שרואים גם את חצי הכוס המלאה, כמו לדוגמה פרד קרופ, נשיא ה- Environmental Defense Action Fund שאמר כי לחוק "יש את המבנה הבסיסי שנדרש לנו לצורך הפחתה משמעותית של זיהום מפחמן תוך המשך הצמיחה הכלכלית", או נשיא ומנכ"ל הארגון הסביבתי WWF שאמר כי "החוק הוא לא כל מה שאנחנו צריכים, אבל הוא נקודת התחלה קריטית בזמן קריטי".
אולי זו הדרך הנכונה להתבונן בחוק – זוהי לא נקודת הסיום, אלא נקודת ההתחלה. יותר מכל, זהו איתות משמעותי שנגמר עידן אחד ומתחיל עידן חדש. כפי שתומאס פרידמן כתב אתמול בניו יורק טיימס, הערך המוסף של החוק יכול להיות בכך שברגע שהממשל ישים תג מחיר על פליטות גזי חממה, יווצר הלך מחשבה חדש בארצות הברית אצל צרכנים, חברות, משקיעים ושחקנים אחרים שיוביל בסופו של דבר להשפעות הרבה יותר מרחיקות לכת.
אבל גם על המוגמר עדיין מוקדם מדי לברך. החוק עוד צריך לקבל את אישור הסנאט בכדי שהנשיא אובמה יוכל לחתום אליו וגם שם זה לא צפוי להיות פיקניק. ישנם ארגונים סביבתיים שרואים את המאבק הצפוי בסנאט דווקא כהזדמנות לחזק את החוק ולנטרל כמה מהויתורים שנעשו בבית הנבחרים, כמו לדוגמה הויתור שהוכנס לחוק על הסמכות של המשרד להגנת הסביבה להסדיר את הרגולציה של גזי חממה תחת ה-Clean Air Act. לא רק במשרד להגנת הסביבה לא אהבו את זה והארגונים מקווים לתקן את התיקון הזה שמנטרל לדעתם כלי עבודה חשוב מאין כמותו בארגז הכלים הוושינגטוני.
הארגונים הסביבתיים מקווים שהעובדה שהנציגות של המדינות שונה מבחינה מספרית בסנאט (שני נציגים לכל מדינה) תיצור שם סביבה יותר נוחה להחזרת הגלגל אחורה. עם זאת מי שחושב שהלוביסטים ושולחיהם לא יפעילו את כל הכלים שברשותם כדי לפחות לשמר את ההישגים שלהם בבית הנבחרים, אם לא גם לשפר אותם, שוגה באשליות. זה יהיה קרב קשה והתוצאות עוד לא ברורות.
ועדת הסביבה של הסנאט, בראשות הסנאטורית ברברה בוקסר מקליפורניה, תחל לדון בחוק בשבוע הראשון של אוגוסט, מתוך מטרה להביא את החוק להצבעה עד דצמבר ואז להגיע לקופנהגן עם מוצר מוגמר.
על פי ארגון ידידי כדור הארץ שאר העולם לא מצליח לראות איפה כאן חצי הכוס המלאה ומאוכזב ממה שהחוק מציע בתחום ההפחתות של פליטות גזי חממה, כמו גם מבחינת הסיוע למדינות מתפתחות לטיפול בפליטות שלהן.
כנראה שיש מידה לא מסוימת של צדק בציפיות של העולם, שארצות הברית שהובילה את העולם לתהום הסביבתי, תהיה קצת יותר נחושה ואמיצה במאמצי החילוץ, אבל כנראה שאין ברירה וצריך להבין שלספינה הזו ייקח זמן רב מאד לעשות סיבוב פרסה. מעבר לכך, הלחצים הכלכליים והפוליטיים שהופעלו בבית הנבחרים הם לא המצאה אמריקאית וייתכן והם במידה מסוימת פרומו למה שצפוי לנו בקופנהגן. נשאר לקוות שהפשרה הדנית תהיה קצת יותר טובה לאנשים ופחות ללוביסטים מזו האמריקאית.
נא להמתין לטעינת התגובות
