קוסקוס לקולקטיב: תחיית הקואופרטיבים
מאה משפחות מדרום תל אביב עורכות כל חודש רשימת מצרכים, ניגשות לספקים ורוכשות מה שצריך במחיר נמוך. קוראים לזה קואופרטיב מזון, וזה רק מתפתח
איך השתרבבו לכאן נעלי בלט ורודות? מתפקע מצחוק דוד, בן 56, שנולד שני רחובות מכאן והגיע באופניים לישיבת הקואופרטיב. "הספקים נתנו לנו מתנות", מסביר בועז אורמן, בן 26, ראש הקואופרטיב. הוא קצת נבוך, ומבקש מיד מכולם לשבת כדי להתחיל לפרק נושא אחרי נושא מתוך הדף שחילק לכולם, ושממנו הם קוראים סעיף אחרי סעיף: הגברת תדירות הקניות, מעבר להזמנות באינטרנט; שיטת החוליות, שבה כל ראש חוליה אחראי לכמה משפחות; פתיחת מעון יום לתינוקות שיפעל בתורנות; קנייה קואופרטיבית של טלפונים סלולריים; דיבידנדים דרך מכירה לצרכנים שאינם חברים בקואופרטיב במחירים נמוכים פחות וחלוקת הרווחים בין שאר החברים; בחירת מתנדב אחראי ליצירת קשר עם ספקים חדשים בתחום האוכל הקפוא ומתנדבים שיסדרו את הסחורה ורישום הקואופרטיב באגודה שיתופית.
הסעיף האחרון מעלה ויכוח בין החברים. כדי להירשם כאגודה שיתופית צריך לשלם מראש לספקים עבור המצרכים, ולכן יש צורך בקופה זמינה שלתוכה תשלשל כל משפחה דמי אשראי של 250 שקל. מיכאל, שגר בשכונת שפירא וקונה בקואופרטיב, מרים את היד ואומר בשקט, "אני לא אצטרף לדבר כזה מפני שאני חושש".
ממה אתה חושש? שואל בועז. "מחובות", עונה מיכאל בפשטות, "אני פוחד שאם האגודה תקרוס, יצטבר חוב גדול שייפול גם עליי". בועז מגרד את הקרקפת ומכווץ את המצח. "המחשבה של מיכאל", אומר בועז, "עוברת מן הסתם גם אצל האחרים. כל אחד יחשוב לעצמו ונעלה את זה שוב לדיון בפגישת הקואופרטיב הבאה".
בזה אחר זה הם מתרוממים מהמעגל. אלעד ניגש להכין קפה, חגי מביא לאורלי את הספר החדש של נעמי קליין, מיכאל חותך מלון, בועז מדבר עם דוד על הקשישים שצריך להביא להם סל מוצרים ו"אולי הכי נוח באופניים של דוד", לירון פותחת קופסת ופלים, וקסטרו, הצלם, קורא לי בדחיפות הצדה. "הם בחיים לא יוכלו להתחרות ברשתות הגדולות", הוא נסער. "המחירים שאני מוציא מהרשתות הגדולות, הם לעולם לא יצליחו להוציא מהספקים. תסתכלי על הקופסאות של הטונה. יש עליהן עכשיו מבצע של שישייה במגה בשקל פחות. את הפסטה, שנמכרת במכולות ב-11 שקל, אני קונה בסופר בשני שקלים וחצי לחבילה. בשר אני קונה בטירה ב-70 שקל לקילו במקום ב-140. הם בחיים לא יגברו על היכולת של הרשתות".
"זה ממש לא נכון שלא מרוויחים", אומר שמעון שמבין מצוין במזון. כל קנייה בקואופרטיב חוסכת 25-30 אחוז מקנייה בחנות מכולת. ובשכונה הזאת יש שתי מכולות. עוד מכולת יותר גדולה שקוראים לה סופר, אבל המחירים שלה גבוהים בדיוק כמו במכולות".
שנה עברה מאז שהתחילו בועז וחברי הקבוצה השיתופית "מפרש" לעבור בין התושבים הוותיקים של שתי השכונות הדרומיות של תל אביב, קריית שלום ושפירא, עם פליירים שמסבירים בסבלנות עד כמה כוח קנייה צרכני משותף של התושבים מייצר כוח מיקוח מול הספקים. למה כדאי להם להיות חברים בקואופרטיב הצרכני.
את הקואופרטיב ארגנו 20 גברים ונשים בסביבות גיל 30, שחלק מהם הגיעו לכאן מכל חלקי הארץ דרך גרעיני נח"ל, התאהבו
כמו בחלקים גדולים של העיר.
וכבר שנתיים שבועז אורמן, אלעד הראל, חגי מטר, מעיין טול נטק ועוד קבוצת גדולה של חברים, רובם
תלמידי חינוך, סוציולוגיה, משפטים ואמנות, מתגוררים יחד בקהילה קיבוצית-עירונית ב-11 דירות, שבכל אחת ממנה מתגוררים שלושה עד חמישה חברים, ובכמה מהם מתגוררים זוגות. את המשכורת הם מניחים בקופה משותפת ומחלקים דמי כיס של 500 שקל לכל אחד. הוצאות מיוחדות - כמו מעיל חורף, תרופות, נסיעות - מכנסות אותם לדיון על הוצאה חריגה. והשורה התחתונה היא שמעמדו של חבר בקבוצה השיתופית שמשתכר 6,000 שקל בחודש מעבודה בהיי-טק שווה למעמדו של חבר שמרוויח 3,000 כמורה.
"רצינו להקים פה קהילה סולידרית", מסביר בועז. "שמשולבת בשכונה, שלא נכנעת לתכתיבים קפיטליסטיים, לרשתות מזון ענקיות שדוחפות לנו מבצעים על מוצרים שאנחנו לא רוצים לקנות, שמאגדת את התושבים לפתוח פעוטון שמשגיחים בו על התינוקות במשמרות של מתנדבים. לקנות יחד רהיטים, טלפונים סלולריים, להתארגן יחד נגד העירייה ויזמי נדל"ן שזוממים להרוס את החורשה כדי לבנות מתחם בניינים גבוה וסגור".
ובאמת, מול הכוח המאורגן של מחאת התושבים עצרה העירייה את היוזמה הנדלנית של הבנייה לגובה בחורשה הצפופה והיפהפייה בלב קריית שלום.
המאבק הקבוצתי הצליח בינתיים. בצפון ובמרכז תל אביב מתקיימים שני קואופרטיבים נוספים של מזון אורגני ומוצרי סחר הוגן וטופו. שני הקואופרטיבים האלה משלבים אוכלוסייה סוציו-אקונומית בינונית גבוהה.
הקואופרטיב הדרומי, בקריית שלום ובשפירא, קרוב יותר באופיו לאוכלוסייה המוחלשת של קריית גת ופרדס חנה, שצורכת מוצרי יסוד בסיסים המחולקים ארבע פעמים בחודש על ידי מתנדבים וכוללת יותר ממאה משפחות. כל אחד תורם את חלקו. מתנדבים מביאים קרטונים מהספקים, מתנדבים מחלקים את הסחורה לארגזי ההזמנות ומתנדבים אחרים מביאים עוגה וקפה ליום החלוקה ואחראים לפרסם את הקואופרטיב בבתי תושבים שעוד לא הצטרפו. כל אחת ממאה המשפחות מכינה רשימת ציוד. המתנדבים רוכשים את הציוד מספקים. כל חבר קואופרטיב נותן ארבע שעות התנדבות בחודש.
אבל הדבר האמיתי קורה מעבר למספרים של רווח והפסד. קבוצת האנשים הצעירים ומחממי הלב האלה, שהגיעו לשכונה, הצליחו להפיח רוח חיים בסוג של מגע אנושי שמתפוגג מאורח החיים שלנו. בשכונת קריית שלום ושפירא אנשים כותבים רשימות מכולת עם עיפרון, קופצים לשכנים באופניים או ברגל לשאול מה עוד צריך, מתעניינים אם זוג הקשישים בקצה הרחוב מסוגל להגיע לאסוף את הקנייה או שמא יש להביא להם את המצרכים הביתה, ואם מביאים להם הביתה אז כבר יושבים רגע לשתות קפה, ואם יושבים לשתות קפה מספרים מה היה בשכונה פעם, וצוחקים יחד. ומחליפים מתכונים של עוגות, שומעים מהבית ממול את האבא או האמא מתווכחים, הילד בוכה או צוחק, המים זורמים בשירותים, ואלה לרוב קולות מרגיעים.
ולא מגדרים בשכונה את הבתים, ויושבים במרפסות, ומספרים אחד לשני שבבוקר עבר פה קבלן עם מבט חמדני בעיניים, ובועז, שלומד משפטים, יכול לתת עצה לשושנה, שגרה בסוף הרחוב ויש לה בעיות עם העירייה. ואולי בכלל נתאגד כולנו כי הבעיה של שושנה מחר תהיה הבעיה שלנו. ודרך האקונומיקה שאנחנו קונים יחד בעשרה שקלים פחות, נרקמים פה יחסים שיש בהם חום ואכפתיות, ולפעמים גם ריבים וויכוחים, אבל זורם פה דם של בני אדם ממשיים. מוחשיים.
ואין, אין בשכונה אותו שקט מנוכר ששולח זרועות לחלקים גדולים בתל אביב. שקט מוקף חומה, קירות זכוכית עבים, וצפצוף סטרילי של עין אלקטרונית שנפתחת אוטומטית רק לסוג מסוים של בני אדם.
נא להמתין לטעינת התגובות
