כביש שש חושף חבל ארץ ייחודי?
מדוע מדינת ישראל סבורה שעדיף להשקיע 500 מיליון שקל בכביש, במקום לתעל את הסכום האדיר הזה לקידום מסילות רכבת? וגם אי אמון בברז ומפגש לילי מתחת לארובה
כביש שהושקעו בו מאמצים גדולים במזעור הנזק הסביבתי עדיף בהרבה על כביש שמצפצף על הסביבה, אבל על שתי בעיות היסוד שנוגעות לחוצה ישראל שום מעבר צבים לא יכול לכפר: מדוע מדינת ישראל סבורה שעדיף להשקיע 500 מיליון שקל (חלקה בהשקעה) בכביש, במקום לתעל את הסכום האדיר הזה לקידום מסילות רכבת? ואם כבר סוללים כביש, מדוע לא במנהרה? במקרה הזה הצבים והצבאים כלל לא היו זקוקים למעבר המפורסם.
אגב יחסי ציבור, אל המודעה שפרסמה השבוע חברת חוצה ישר ראל לרגל פתיחת הכביש, התגנבה שורה מביכה במיוחד. "בשעות אחר הצהריים", לשון ההודעה, "ייפתח לתנועה קטע בין מחלף עירון למחלף עין תות, ובפני תושבי ישראל ייפתח חבל ארץ ייחודי".
ובכן, מיהם בדיוק תושבי ישראל שבפניהם "ייפתח חבל ארץ ייחודי"? האם הכוונה לאלפי הישראלים שמטיילים באזור מדי שבת ועכשיו הנוף האהוב עליהם יבותק על-ידי חגורת כביש עצומה? מישהו בחוצה ישראל התבלבל, וסבר בטעות שחלקת הארץ היפה שבין עירון לעין תות היא חבל נידח, אי-שם בישימון, שהגיע הזמן לחשוף אותו בפני הציוויליזציה. כמה חבל שכשאזרחי הציוויליזציה יגיעו לשם, הם יגלו שהאזור הקסום הוא עכשיו הרבה פחות ייחודי: הרי כבישים ומחלפים יש בארץ הזו די והותר.
על עוד התבטאות לא מוצלחת חתומה עפרה שטראוס, שנכנסה בתנופה לעולם המים עם רכישת תמי 4. כשנשאלה בסוף השבוע בראיון לעסקים מה הניע אותה להצטרף לעסקי המים, השיבה ש"הגיע הזמן להחזיר את האמון במי הברז, בעולם שבו במקומות רבים אי?אפשר לשתות מים מהברז בלי להסתכן".
מטהרי מים הם עסק לגיטימי, אבל הגב' שטראוס בוודאי מבינה שכשמפמפמים לציבור כל היום שכדאי לו להשקיע ממון רב בטיהור מי הברז, התוצאה היא אובדן אמון מוחלט במי הברז ולא
הרי אם מי הברז טובים, מדוע להעביר אותם דרך מערכת מסננים מתוחכמת? אם אפשר לשתות מים מהברז בלי להסתכן (ובישראל, לרוב, אפשר), מדוע לקנות תמי 4? תעשיית המים המינרליים והמטהרים הביתיים הם הבעת אי-אמון אחת גדולה במי הברז בישראל. בצדק או לא - זו שאלה מורכבת; אבל לפחות את ההיתממות תחסכו לנו.
בשבוע שעבר התחוללה מיני סערה, כשהמשרד להגנת הסביבה פרסם סיכום שנתי של בדיקות הפתע שהוא עורך במפעלים. התוצאות היו לא משהו- 50% נכשלו.
אחת הבעיות שמטרידות את המשרד היא שהבודקים הם אנשי חברות עצמאיות, חיצוניות, שבמקביל נותנים שירותים גם לתעשייה. למפעלים הגדולים, אגב, יש הסכמי הקפצה עם חברות הבדיקה: כשבודקי המשרד מגיעים במפתיע, הבודקים מטעם המפעל צריכים להתייצב בתוך חצי שעה ולבצע במקביל בדיקה משלהם. מנהלי המפעלים יודעים שתוצאות הבדיקות עלולות לשמש כנגדם בבית המשפט, והם רוצים להצטייד בראיות משלהם.
כפל הבדיקות יוצר מצבים מוזרים, כמו זה שאירע לא מזמן במפעל גדול: כשבודקי המשרד הופיעו באישון ליל, הזעיקו מיד מנהלי המפעל גם את הבודקים שלהם. כשאלה הגיעו, התברר שמשני צדי המתרס ניצבים בודקים מאותה חברה. הם נפלו איש על צוואר רעהו, ויצאו לדגום את הארובה - כל אחד עם מכשיר הניטור שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
