בני אדם יוצאים כאן מדעתם
נועה גולדרינג, רוז פיזם, בני הזוג מבית ג'אן. אנחנו צרכנים ותיקים של טרגדיות, ואין כמו מיתה משונה, בעיקר של ילדים, כדי לספק מנה של זעזוע וחמלה בקיץ מטריף
זה היה חלק מגל מוזר אך לא נדיר של עלילות מקאבריות. האם יש בהן איזה כישוף מדבק הגורר עוד מעשי זוועה? פסיכולוגים רבים חושבים כך. אבל התקשורת, צמאה לסיפורים כאלה, נענית למה שנראים לה ביקושי השוק. זה שירות הניתן לצרכניו כמו על פי הזמנתם האילמת. ואין כמו מיתה משונה, בעיקר של ילדים, לספק זעזוע וחמלה בקיץ מטריף.
באורגיה הזאת אוזכרו, כמעט בבולמוס, מקרים קודמים של מוות פראי. הסיפור בהמשכים על האם המרעיבה. חזרו עיניה העגומות של הילדה רוז פיזם. צילומי גופתה הנמשית מהירקון. והאמהות שהטביעו את ילדיהן, האחת בחוף בת ים, האחרת בגיגית. קצין המשטרה שהרג את אשתו וילדיו והתאבד. הדיווחים היו טבולים בצער כבד ואף בקיטש. גם במין הצטדקות חבויה על כך שהעיסוק במיתות האלה כה נרחב. חובתנו לדווח, עם כל הפרטים: בני אדם יוצאים כאן מדעתם.
אבל יותר מכל, זה העניין המעיק שיש לנו עם המוות. לא רק מציצנות סקרנית. מעבר למנהגי תקשורת מוכרים, זאת אובססיה ישנה על מוות ושכול. אנחנו צרכנים ותיקים של טרגדיות. בארץ שאובדן בניה בקרב פוקד אותה מראשיתה, יש איזה דחף, לפעמים קצת מופרע, לנבור באסונות.
בשוק ישראלי רווי דם אפשר לכאורה לצפות לבחילה מהכרוניקה המדממת לפרטי פרטיה. אבל במובן מסוים ההיצמדות אל סיפורי המוות הנוגים ביותר היא צורך לעקוב אחריהם הרחק משדה הקרב, במקומות שבהם ההריגה היא מעשה שיגעון, לא תוצאה של החלטת ממשלה שנויה במחלוקת.
הרג מטורף הוא אישור לנורמליות
אם תרצו, זה מפלט מהשכול במלחמה. הרג מטורף הוא מין אישור פרדוקסלי דווקא לנורמליות של החיים בארץ. הוא קושר אותנו אל מנהגי העולם. בדיווחי פשע מהסוג הזה אנחנו לא נהרגים בידי ערבים והורגים אותם.
על המסך נשקפים סרטוני אימה שאינם מתרחשים בחצר שלנו. בני אדם הורגים שם בלי הכרה. לא אנחנו. משפחה יכולה להיות קן צרעות. לא אצלנו בבית. ההשתקעות בסצינות הכיליון יכולה להיעשות גם בהיסח הדעת.
הנוהרים אל פארק הירקון לפני כשבועיים לא חשבו עד כמה מוזרה הבחירה להשמיע בפיקניק רקוויאם, קונצרט אשכבה, מפסגותיה המעודנים של תרבות המוזיקה. כל יצירה העוסקת במוות היא ייפוי שלו,
אסתטיזציה של קץ החיים. בין הבירות, הסנדוויצ'ים והגראס, על הדשא, בחר הפעם מנצח שכלתני עם ראש פוליטי לנצח על תפילה למען המתים. אולי ביקש דניאל בארנבוים לומר משהו אירוני על יחסינו איתם. ובמופע אחר תחת שרביטו באותו שבוע, בקבר של אאידה, שר אהובה על "המוות! כה טהור ויפה".
זה היה הקצה האחר של צרכנות המוות. מסוגננת, לעתים לא מודעת, אך מהדהדת במקום שהמוות הוא מכר נתעב. באופן צמוד מדי, אנחנו מכירים את משחקי הדמים מחיינו כאן. גם השתתפנו בהם. וברגעי פנאי הפיתוי חזק לקרוא עליהם בסיפורים מטלטלים של אחרים. על הגבול הדק שנחצה אצלם, לא אצלנו, בין שפיות לשיגעון.
נא להמתין לטעינת התגובות
