ואמא יודעת? הירי הוציא את הנערים מהארון
בני הנוער הגאה בישראל לא יודעים עכשיו ממה הם מפחדים יותר. האם מאירוע ירי נוסף, או מיציאה כפויה מהארון. הפסיכולוגים מאמינים שאסור היה לשדר את צילומי הנערים הפצועים. רק באינטרנט הם מוכנים להתאבל בגלוי על חבריהם שנרצחו. "החשיפה הכפויה היתה האסון שלי", אמר אחד מהם
"זה לא תקין שמראים את הפינוי של הפצועים, ולא מסתירים את הפנים שלהם!!!", כתב אתמול קצת אחרי חצות הגולש warri0r, בעודו צופה בטלוויזיה, "זה פשוט אאוטינג מטורף, מדובר בילדים בני warri0r ."16, שכתב את דבריו בפורום גאווה, ידע כנראה על מה הוא מדבר. אבל המצלמות המשיכו לצלם והנזק נעשה. מסדרונות בתי החולים התמלאו בהורים שנאלצו להתמודד שלשום עם שתי בשורות לא קלות, ובבני נוער שסירבו בכל תוקף לקבל טיפול ולהתאשפז כדי שלא יצטרכו לקרוא להורים שלהם ולהיחשף בפניהם.
"אני יודע שכולם יותר מתעניינים בפצועים ובהרוגים בפיגוע שהיה אתמול, אבל בעקבות הפיגוע קרה לי אסון אישי משלי", כתב הגולש "מלאך בהסוואה", בן 28, בפורום גאווה באתר "תפוז". "הייתי בבר-נוער בזמן הפיגוע, שמעתי את היריות ובנס יצאתי ללא פגיעה פיזית. במשך כמה שעות אחר כך ישבתי בחוץ עם חברים. התחבקנו, בכינו... הגעתי הביתה בסביבות שלוש בבוקר. ראיתי את ההורים שלי יושבים על הספה בפרצופים רציניים. מסתבר שבזמן שישבנו בחוץ, מצלמות הטלוויזיה קלטו אותנו והראו את התמונה באחד מערוצי החדשות. המצלמה לא התעכבה על הפנים שלי, ממש חלפה עליהם לשבריר שנייה. סביר להניח שלא תזהו אותי ברחוב, אבל איזה הורים לא יזהו את הילד שלהם?
"במשך שעות הם ישבו מול הטלוויזיה וחיכו שהתמונה תופיע שוב ושוב, עד שהם היו בטוחים שזה אני. שהילד שלהם הומו. ואז התחילה החקירה. מה עשית שם? עם מי היית שם? נכנסת פנימה? זו הפעם הראשונה שאתה שם? אתה בטוח שאתה הומו? ממתי אתה יודע את זה? עם מי דיברת על זה? למי סיפרת את זה? למה לא סיפרת לנו? ועוד בכי. והמבט של אבא שלי כשאמרתי לו שתמיד ידעתי שאני הומו. אני לא יודע איך אני אתמודד עם ההמשך, עם השאלות של אחי ואחותי הגדולים, עם המשפחה המורחבת שבטח מקבלת עדכון על זה כבר עכשיו ועם המבטים של כולם".
אתמול בלילה התקשרתי לערוצים וביקשתי שיפסיקו לצלם כי עושים להם אאוטינג כפוי", אומרת ניצה סקאל מעמותת התמיכה להורים של לסביות, הומוסקסואלים, בי וטרנס (תהל"ה). "גם באיכילוב, כשהכתבים נכנסו עם המצלמות, ביקשתי שקודם כל ייכנסו בלי ויבדקו אם הילד הוא בכלל מחוץ לארון".
הפסיכולוגית הקלינית דפנה כצנלסון-נק, שעובדת בעיקר עם בני נוער, מאמינה שאסור היה להראות את תמונות הנערים והנערות בטלוויזיה, ודאי לא לפני אישור שלהם. "מדובר בבני נוער שצריכים לשמור על הסוד שלהם. אני חושבת שזה עשוי לעורר נטייה לפחד יותר מהטראומה של הפיגוע עצמו. ההרגשה היא שהסודיות נשברה, זה דומה להבדיל שהיו מתפרצים לבית חולים פסיכיאטרי ומאלצים את החולים להיחשף בעל כורחם".
"זה הורג אותי. ההורים שלי ראו איתי חדשות, ואני יושבת, וכולי בלחץ, משתדלת שלא לבכות, לא להחשיד. והם פשוט לא מבינים מה קרה לי, מנסים להרגיע, שאלה רק כמה אנשים, שזה לא אמור לעניין אותי. ואז אמא שלי פשוט מעבירה ערוץ בצורה מאוד אפאטית, אילו כלום לא קרה. ואסור לי להיות עצובה" (אחת הגולשות בפורום).
"אני רוצה לבכות, אבל אני לא יכול", מספר ח', צעיר בן 17 שנוהג להגיע מפעם לפעם לבר-נוער, "אני רואה את התמונות, חלק מהאנשים אני מכיר, אולי גם מהפורום. אני משתדל להיות לבד. אני מפחד שזה המצב שהגענו אליו, אני לא יודע אם אוכל בעתיד ללכת למפגשים בבר-נוער או במקומות אחרים. אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה, אבל אני לא רוצה שההורים שלי ישימו לב ויתחילו לחשוד. אני יודע שהם לא יקבלו את זה בצורה טובה. לא כי הם לא אנשים טובים, אלא כי אני יודע שהם יתייחסו אלי אחרת מעכשיו. אומרים לי שזה יגרום לי להרגיש הקלה, שיהיה הרבה יותר טוב לא לחיות בשקר. יכול להיות, אבל אני לא אוכל להתמודד עם הבושה והכאב שאני אגרום להם. הם מיושנים כאלה".
אבל אתה יודע שבשלב מסוים תצטרך לספר להם?
"כן, אבל אני אעשה את זה רק כשאהיה בטוח. וגם אז אני יודע שזה לא יהיה קל".
גם בארגון נוער גאה (איג"י), שפועל בהתנדבות למען נוער בשלבי גיבוש הזהות המינית, הופתעו מחשיפת הנוער בטלוויזיה. "ממש ברגע שזה קרה הגיעו כל הצלמים ושידרו תמונות של ילדים", מספרת קרן סוויסה, דוברת הארגון, "החשיפה בתקשורת עבור אותם בני נוער הייתה קשה מאוד, אבל הדיסקרטיות עדיין קיימת. מטרתנו העיקרית היא לשמור על הבית שיצרנו, ולשקם את תחושת הביטחון שהתערערה. לדעתי התגובות יתפלגו לשתי דרכים קיצוניות: יהיו את
"אני לא מאמין בלשקר, אבל כנער יש מצבים שבהם אין ברירה", מסביר ניר הוגו-בר, מדריך בארגון. "הנערים משקרים. גם אני כשאני פוגש אותם בקניון - אני לעולם לא אחשוף אותם וגם אם אני רואה אותם כל שבוע, אם הם לא פונים אלי - אני לא אפנה אליהם".
"מי שהגיע לבר-נוער באותו ערב היו בני נוער מפוחדים יותר ומבוהלים שעוד מאוד שומרים על הסוד שלהם. זה לא הטי-אל-וי או מועדון אחר", מבהירה כצנלסון-בנק.
"לא הייתי רוצה למות, בלי שאמא שלי תדע! לא הייתי רוצה למות בגלל הנטייה שלי, ושאמא שלי תגלה הכל בדיעבד. לא כך אמורים לצאת מהארון, זאת לא הגאווה שצריכה להתלוות ליציאה מהארון. אני רוצה להיות חופשי, להתבטא חופשי, אני רוצה לצאת מהארון!" (הבלוגר looking4coolname).
ל', בן 18, לא מתכוון להגיע יותר לאירועים של הקהילה. "אני מפחד", הוא מודה בגלוי. "מפחד שיתקפו אותנו שוב, אבל מפחד גם שההורים שלי יידעו מה אני עושה. זה לא קל כמו שזה נראה, לצאת מהארון".
בניגוד אליו, א' בת ה-15, שמגיעה לבר-נוער מדי מוצ"ש, לא מרגישה צורך להסתיר את הזהות המינית שלה. שלשום ניצלה בנס, כשהחליטה לשם שינוי לא להגיע למפגש. "אני לא מבינה איך זה קרה", היא אומרת, "אני מרגישה שאני חלק מגל של עצב ושל כאב, כי אנחנו חסרי אונים מול האלימות המטורפת הזאת. את יודעת שליז בכלל הייתה סטרייטית? ועכשיו כולם חושבים שהיא לסבית ולא יעזור כלום. זה כמו להיכנס לה למקלחת, זה דבר מתועב לעשות. אני כבר יצאתי מהארון, וכשאני מסתכלת אני חושבת ומקווה שאולי בגלל מה שקרה אנשים יצאו מהארון כמו שאחרי הפיגוע בסבארו אנשים יצאו לרחובות".
מעבר לטראומה המיידית שחוו כל הנוכחים ברחוב נחמני 28, גם ההורים צריכים להתמודד עם ההלם ולגלות שלא רק שהילדים שלהם נפצעו, הם ייאלצו מעכשיו להתמודד עם מציאות שלא הכירו. "זאת טראומה", אומרת כצנלסון-בנק. "אני מכירה אישית מטופלים, בני נוער, עם הורים נורמטיביים שניסו לחנוק אותם מרוב צער על הידיעה שהילד או הילדה שלהם לא סטרייטים. מהניסיון שלי, רוב ההורים, כשהם מגלים שלילדים שלהם יש נטיות, הם שולחים אותם לטיפול בשביל ש'יגהצו' את הילד, יותר מאשר במטרה שיקבל תמיכה. הרבה פעמים הם מפסיקים את הטיפול ברגע שהם רואים שזה הולך למקום אחר. מי שצריך עזרה זה דווקא ההורים".
באחת ממיטות הפצועים בבית החולים איכילוב שכב נער פצוע ומיותם. הוריו, שלא יכלו לשאת את הבשורה על נטיותיו, עזבו אותו. הורים אחרים הגיעו רק זמן רב אחרי שאותרו. חלקם סירבו לדבר - אפילו עם ילדיהם. ניצה סקאל מעמותת תהל"ה ניסתה לגשת לחלק מהם. "הם היו מאוד מנומסים אבל הם לא רצו לדבר איתי, והבנתי שאני לא יכולה להכריח אותם", אומרת סקאל. אני רואה שהילדים יהיו במצוקה - טבעו של ילד להתרפק על ההורה ואם ההורים לא יקבלו את הילד כפי שהתגלה להם, זה יערער לו את כל הבטחון העצמי. הילדים האלה, נחשפו בפני כולם וכשהם הכי צריכים את ההורים שלהם - הם מתנערים מהם. גם ככה זה פחד היסטרי, אני לא יודעת מה מאיים יותר".
"אני חושבת שייקח זמן לשקם את הזיכרון, לתת אמון ולהגיע מקום ציבורי שבו עלולים לגלות אותם", אומרת הפסיכולוגית כצנלסון-בנק. "צריך לזכור למרות שעבור חלקנו הומוסקסואליות היא מראה נפוץ, עדיין קיימת בציבור ההטרוסקסואלי דחייה חזקה מאוד כלפי גילויים הומוסקסואלים. לפעמים נדמה שזה רק בעיה של מבוגרים, אבל דווקא בגילאים היותר צעירים של 12-14, הילדים עדיין מאוד נלחמים על המקום שלהם ועל הבעייתיות הזאת. אני מאוד דואגת שהטראומה תשפיע על ההתקרבות למקומות שחשובים לאין ערוך מטיפול פסיכולוגי בגלל תחושות הבדידות".
נא להמתין לטעינת התגובות
