מבזקים

תחושת בטן: התקשורת בעקבות בשורה

התקשורת לא חדלה לעסוק באסון קורע הלב של משפחת רמון. בתוך היגון החברתי האמיתי, אסור לנו לשכוח, שלא מדובר במקרה בודד. במרדף אחרי הרייטינג יש לנהוג במשנה זהירות רב

טל לאור | 14/9/2009 16:42

שישה ימים לפני ראש השנה, קיבלנו עוד אירוע לאומי מלכד. במקום שיהיה זה מאורע לאומי משמח ומעורר (כמו השבתו של גלעד שליט למשל) מדובר היה במותו הטראגי של סרן אסף רמון ז"ל. ככה אנחנו בנויים כאומה. מתלכדים היטב סביב אסונות, אלופי העולם בניחומים, דוקטורים לאבל. חבל שהשמחות לא מביאות אותנו לכדי איחוד שכזה. אבל נניח לכך הפעם.

מאז אתמול לא חדלה התקשורת לעסוק באסון קורע הלב הזה. כבר רבות נכתב ונאמר על משפחת רמון, על אצילות הנפש, אהבת המדינה, מלח הארץ ועוד צמדי מילים רבים ונכונים שלא עוזרים להקל על הכאב. אי אפשר להתווכח עם העצב. העדר "חלוקת הסבל" הוא טראגי. אילן רמון ז"ל הוא סמל לאומי לישראליות היפה והטובה וגם זו עובדה קיימת. נפילת בנו הבכור בנסיבות דומות היא כמעט בלתי נתפסת.

בעיתונות האלקטרונית והכתובה טופל האסון במימדים של אסון לאומי. זמן השידור, הכותרות ומספרי העמודים שהוקדשו לכך בעיתונים. על כך נשמעו קולות רבים. באחת מתחנות הרדיו אמר אזרח מאזור המרכז, כי אינו מבין את העיסוק הבלתי נגמר באסון הזה, אשר מביא לזילות אסונות אחרים בהם נהרגו טייסים ולוחמים צעירים אחרים. מנגד בשיחה אחרת, סברה אישה כי מאז אסון המסוקים לא היה בצה"ל אסון שכזה. השוואה משונה במקצת, למרות שכל אובדן הוא אסון בפני עצמו ולאבל כידוע, אין פרופורציות.

לשמור על גבולות הסיקור

עבור המדיה הישראלית, הסיפור העצוב הזה הוא סיפור חדשותי גדול. העיסוק הרב בו הוא טבעי והוא סוחט מהצופים וקוראים מידת עניין והזדהות גבוהה. גם בעולם מעוררת הטרגדיה עניין תקשורתי וכלי תקשורת רבים בארה"ב ובאירופה התייחסו לכך בסדר היום העיתונאי. אבל, במרדף אחרי הרייטינג ותשומת לבו של צרכן החדשות המקומי, על התקשורת הישראלית לנהוג במשנה זהירות רב.

בתוך היגון החברתי האמיתי הזה, אסור לנו לשכוח, כתקשורת וכעם שבמדינה כשלנו, לא מדובר לצערי הרב במקרה בודד. קצרה המקלדת מלהכיל את המקרים בהם פקד מלאך המוות במדים משפחה ישראלית אחת. המקרה של מעוז פורז ז"ל, טייס חיל האוויר שנפל במלחמת יום כיפור ובנו, סרן ניר פורז ז"ל, קצין ולוחם בסיירת מטכ"ל שנהרג

במבצע ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן ז"ל הוא אולי המוכר מבניהם, אבל לצערנו הגדול, למקרים אלו אחים רבים.

בעיסוקה בנושא, חייבת התקשורת לשמור על גבולות הסיקור. החיים מלמדים אותנו כי המציאות גדולה מכל דמייה ואין לצערנו ולשמחתנו לדעת, מה יולידו חדשות יום המחר. האיזון התקשורתי והמידתיות חייבים להישמר.

ועוד מילה אחת לסיום על התקשורת. רונה רמון למדה על האסון מהתקהלות הכתבים מחוץ לביתה שברמת גן. האם המרדף אחרי הסיקור אינו סובל איפוק של שלושים דקות? הנושא הזה חוזר ונשנה כמעט בכל פעם מחדש. הגיע הזמן שבמועצת העיתונות יקומו נהלים ברורים בנושא עדין שכזה, נהלים שלא מתבססים על רגישותו או חוסר רגישותו של כתב/מערכת חדשות כזו או אחרת.