יפן: לפעילי בע"ח נמאס מציד הדולפינים
במפרצון קסום ביפן משתובבים דולפינים צעירים לשמחת המבקרים. אבל ברגע שתסתיים עונת התיירות יהפוך הים הזה לאתר טבח, בו ייהרגו הדולפינים באכזריות בשביל הבשר שלהם
מדי ספטמבר נסגר חוף הלוויתנים בפני מתרחצים. ואז מתחילה עונת שחיטת הדולפינים. במשך שבעה חודשים, כ-2,300 דולפינים מובלים לתוך מפרצון נסתר. שם, בוחרים כמה מהם, שנמכרים לפארקי מים תמורת 150 אלף דולר לדולפין. בשאר
במשך שנים דאגו ראשי העיירה, בת 3,500 התושבים בחוף הדרום מזרחי של יפן, למנוע מזרים כל אפשרות לצפות בהרג הדולפינים. כעת, סרט דוקומנטרי אמריקאי המתעד את הטבח מעורר זעם ברחבי העולם נגד המנהג היפני. "דה קוב" (" המפרצון"), זוכה פרס הקהל בסאנדאנס 2009, מתאר את טאייג'י כעיירה חביבה עם צד אפל.
כדי להתגבר על הנסיונות למנוע מהם גישה למקום שבו מתרחש הטבח, השתמשו יוצרי הסרט בצוללנים עם ציוד תת ימי מתוחכם, במצלמות תרמיות ואפילו במזל"טים, כאילו מדובר במבצע צבאי של ממש. התוצאה היא שילוב של סרט אימה, מותחן וסרט "תפסנו אתכם". סצינות דרמטיות בהן נראים שוטרים בלבוש אזרחי המנסים לרדוף אחרי הצלמים, מסתיימות בצילומים מצמררים של מים מוכתמים בדם.
ריק או'ברי, הגיבור האנושי של הסרט הדוקומנטרי הזה, הוא מאלף דולפינים שהפך לאקטיביסט שתומך בשחרור הדולפינים. במשך 15 השנה האחרונות נסע לטאייג'י כדי למחות נגד ציד הדולפינים. או'ברי בן ה-68, שבשנות השישים שימש כמאמן דולפינים בסדרת הטלוויזיה הפופולרית "פליפר הדולפין", מרגיש שגם הוא אשם בכך שאנשים מוקסמים ממופעי דולפינים בשבי.
"במהלך חיי צפיתי בדולפינים מביאים גורי דולפינים לעולם, וכשהם היו חולים טיפלתי בהם במסירות עד שהבריאו-תפסתי אותם ואימנתי אותם", הוא מספר. "כשאני מגיע למפרצון ורואה את הטבח, אני נגעל. זו פשוט אכזריות לשמה. כבר 15 שנה זה מדיר שינה מעיני. ברגע שאתה רואה את המראות האלה, אתה לא יכול לשכוח אותם".
פקידים רשמיים בעיירה מספרים שציד דולפינים הוא חלק מתרבות הדיג בטאייג'י כבר שנים רבות. למרות שרבים מהתושבים צפו באינטרנט בחלקים מ"דה קוב", רוב המקומיים מסרבים לדבר על הנושא. "אם אתה רוצה לדבר על דולפינים, קשה מאוד לנהל שיחה", אומר פקיד בעיירה שסירב להזדהות בשמו.
בראיון נדיר, אחד הדייגים יצא להגנת ההחלטה למנוע גישת זרים למפרצון בעת שמתבצעת בו שחיטת דולפינים. "גם במערב, לא מאפשרים כניסה למקומות בהם שוחטים פרות או חזירים", אומר שואיצ'י מצומוטו, שמשתתף בציד דולפינים כבר שנים. "אנו לא רוצים להראות זאת לאיש".
בפארק המשקיף על קו החוף הקסום של טאייג'י מתאספים תושבי העיירה כל שנה ב-29 באפריל ליד פסל של לוויתן ומתפללים למען נשמותיהם של יצורים שנלקחו מהים. פעם נהגו לצוד כאן לוויתנים גדולים, מנהג שהחל לפני מאות שנים, וטאייג'י גם מתגאה שציד הלוויתנים היפני נולד כאן: במוזיאון הלוויתנים בטאייג'י מציגים מגילות ישנות, המראות שבעבר צדו כאן גם לוויתנים.
היפנים הורגים מדי שנה כ-20 אלף דולפינים, שרובם ניצודים בלב ים. טאייג'י היא המקום היחיד שבו אוספים את הדולפינים בים ומביאים אותם לחוף לפני ההרג, מספר שיגקי טאקאיה, בכיר במשרד הדיג. לדבריו, הממשלה מפקחת.
או'ברי הגיע לטאייג'י בפעם הראשונה בשנת 1993, כאשר הדריך עיתונאים שרצו לכתוב על הרג הדולפינים. אולם תומכי הציד התנכלו לו והוא נאלץ להיעזר בהסוואות, שכללו פאות נוכריות, כובעים, משקפי שמש ואפילו שמלות. לואי פסיהויוס, במאי "דה קוב", חשב בהתחלה שאו'ברי סתם פרנואיד. אבל מהר מאוד הוא גילה שתושבי טאייג'י מתכוונים לשמור על פרטיותם בכל מחיר. "הם סיפרו לנו שהם מתייחסים לדולפינים בצורה הומנית, כמו קרובי משפחה", נזכר הבמאי בפגישה הראשונה שלו עם פקידים רשמיים של העיירה. "אבל אז הם החלו לאיים עלינו ואמרו שמסוכן לנו להסתובב כאן".
יוצרי הסרט אומרים שיפנים רבים מחוץ לטאייג'י עדיין לא יודעים דבר על טבח הדולפינים. לדבריהם, בכוונתם להפיץ את הגרסה היפנית לסרט חינם באינטרנט, אם הם לא ימצאו מפיץ מקומי. "רוב העיתונאים מציגים רק צד אחד של הסיפור", אומר טאקאיה ממשרד הדיג. "יש להם דעות קדומות, ולכן בדרך כלל אני אפילולא טורח להגיב. עלינו לכבד את התרבות שלנו. מדוע אתם מתמקדים אך ורק בטאייג'י? אנחנו לא המדינה היחידה שהורגת דולפינים", הוא מוסיף, ומזכיר שגם בקנדה, באיי פארו ובדנמרק צדים מינים שונים של דולפינים. "מדוע אתם לא כותבים על זה?".
ובכל זאת, יש תושבים בטאייג'י שמתייחסים לעניין ברגשות מעורבים. "אני יודע שאנשים חושבים שאנו ברברים", אומר היסטו ריונו, חבר מועצת העיר. "אני מסכים שחייבת להיות דרך אחרת להרוג את בעלי החיים האלה מבלי לגרום להם סבל. הבעיה היא שאני לא מכיר דרך כזו".
בשל חשש מרמת כספית מסוכנת בדולפינים, סייע ריונו לשכנע את ראשי העיירה להוציא את בשר הדולפינים מתפריט ארוחת הצהריים בבתי הספר המקומיים. כעת גם נערכות לתושבים בדיקות לגילוי רמת הכספית בגופם.
ריונו, התומך בציד הדולפינים, מספר שהספקות הראשונים שלו לגבי המנהג הזה צצו אצלו בעת שיט קייאקים, כאשר חתר לצד היונקים המאוד נבונים האלה ולדבריו חש תחושה של שלווה וריפוי. באותו לילה, בעת ברביקיו שבו הגישו גם בשר דולפינים, הוא התעניין אם גם אנשים אחרים חשים לא בנוח כשהם אוכלים את החיה הנפלאה הזו. הסתבר לו שאיש לא שותף להרגשתו.
לדברי ריונו, הדייגים חוששים ש"דה קוב" ייצר מספיק לחץ חיצוני, שייאלץ אותם לחדול מטבח הדולפינים. אולם הדייג מצומוטו בן ה-48, שמעשן בשרשרת במהלך הראיון בן השעתיים איתו, אומר ששום לחץ בעולם לא יגרום להם לחדול ממנהגם.
לדבריו, יוצרי הסרט עשו מניפולציות כדי להציג את המנהג כאכזרי עוד יותר ממה שהוא בפועל: הדייגים כבר שינו את שיטת ההרג לפני חמש שנים, אך הוא חושב שיוצרי הסרט "דה קוב" השתמשו בצילומים ישנים יותר כדי להוליך שולל את הצופים. "כאשר הרגנו אותם בקבוצות, פעמים רבות היינו מפספסים את הסימן מאחורי ראשו של הדולפין", הוא מפרט. "כתוצאה מכך, המוות שלהם היה איטי יותר. נשפך יותר מדי דם. זה לא נראה טוב וגם טעמו של הבשר היה פחות טוב".
מאז, השתנתה השיטה. כיום הדולפינים מופרדים והורגים כל דולפין בנפרד. "כמו לוחם שוורים", הוא מתגאה, "אני יכול לפגוע בול בסימן מאחורי הראש, בהצלחה של 99.9 אחוז . אני יודע בדיוק איפה הנקודה. אני יכול להרוג אותם בעשר שניות". הדייג הוותיק מגן על טאייג'י ועל שכניו. "זו לא עיירה מרושעת, מתגוררים כאן אנשים נחמדים", הוא אומר. "אבל אין לנו שום כוונה לחדול ממנהגינו. אנו מי שאנחנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
