סכנת השלום חלפה, מפלתו של אובמה
כינון השלום הישראלי-פלסטיני הוא מפנה היסטורי. לצורך כך דרוש מנהיג נחוש, בעל לב חזק ויד ברזל. לא בטוח שאובמה הוא האיש
ועידת הפסגה המשולשת בניו יורק התקיימה, אך נשיא ארצות-הברית כשל. במקום הישג מאיר-עיניים של הממשל האמריקאי החדש היינו עדים למפגן של חולשה. אחרי שאובמה נאלץ לוותר על התנאי הבסיסי שהעמיד לקיום מפגש הפסגה, הקפאת ההתנחלויות, המפגש התרוקן מתוכן. בסיבוב הראשון של כיפוף-הידיים בין ברק אובמה ובנימין נתניהו, אובמה הובס.
אובמה שפתח את תקופת-שלטונו בנאום מהדהד לעולם המוסלמי בקהיר, הוצג עכשיו לעיני עולם זה כמשענת קנה רצוץ. ולא הוא לבדו יצא נפסד. אבו מאזן נגרר למפגש בעל כורחו מאחר ולא מסוגל היה לסרב לאובמה, משענתו היחידה, מה שיגרום לו לשלם על כך מחיר יקר של דימוי. הפלסטינים והעולם הערבי כולו ראה אותו בחולשתו.
תנועת השלום תלתה תקוותיה בעמידתו האיתנה של הנשיא האמריקאי, ועל ידי נצחונו והקפאת ההתנחלויות, להוכיח לציבור הישראלי שמדיניות הסירוב של נתניהו מובילה לאסון. נתניהו הוא המנצח היחיד במערכה. הוא הוכיח לציבור שאין ממה לפחד, הרי אובמה הוא נמר של נייר. ההתנחלות יכולה להמשיך ולהתרחב ללא מפריע. מבחינתו, סכנת השלום חלפה, לפחות לפי שעה.
ומדוע כשל אובמה, הרי שלרשותו רשת שלמה של יועצים ומדינאים לתפארת. בראשם רם עמנואל, שמוצאו הישראלי אמור היה להעניק לו תובנות מיוחדות. ג'ורג' מיטשל, דיפלומט קשוח ומנוסה, אמור היה לספק לו הערכת-מצב מפוכחת. איך כשלו כולם?
המסקנה הגלויה לעין היא שמפלת אובמה
זוהי מפלה מכאיבה דווקא בשעה זו. הולך ומתפשט הרושם שהוא אמנם נואם נהדר, בעל חזון מרהיב, אך פוליטיקאי חלשלוש, שאינו מסוגל להפוך את חזונו למציאות. אם תתקבע דעה זו, היא עלולה להטיל את צלה על כל תקופת כהונתו. מאידך, ייתכן גם כי תרועות הנצחון של נתניהו מוקדמות מדי, ואובמה מחכה לשעת הכושר, עד שיתחזק מעמדו בזירה הפנימית על מנת להחזיר לנתניהו מנה אחת אפיים.
כינון השלום הישראלי-פלסטיני הוא מפנה היסטורי, שינוי הכיוון של תהליך בן 120 שנים. זה לא מבצע קל, שאפשר לבצעו כלאחר-יד. זה לא עניין לדיפלומטים ולפקידים. זה דורש מנהיג נחוש, בעל לב חזק ויד ברזל. מי שאינו מוכן לכך, מוטב שלא יתחיל.
נשיא אמריקאי המבקש לקבל על עצמו תפקיד זה צריך לנסח תכנית-שלום ברורה, מפורטת, עם לוח-זמנים נוקשה, ולהיות מוכן להשקיע את כל משאביו ואת כל הונו הפוליטי בהגשמתה. בין השאר יצטרך להתמודד, פנים אל פנים, עם השדולה הישראלית רבת-העוצמה.
הדבר לא יצלח אם לא תוכשר לכך דעת-הקהל בישראל, בפלסטין, בעולם הערבי, בארצות-הברית ובעולם כולו. זה לא יצלח בלי תנועת-שלום ישראלית חזקה, ללא תמיכה ברורה של דעת-הקהל האמריקאית, ובעיקר היהודית-אמריקאית, ללא הנהגה פלסטינית חזקה וללא אחדות ערבית.
ברגע המתאים יצטרך נשיא ארצות-הברית לבוא לירושלים ולנאום באוזני הציבור הישראלי מעל דוכן הכנסת, כפי שעשו אנוור אל-סאדאת והנשיא ג'ימי קארטר, ולפני הפרלמנט הפלסטיני, כפי שעשה הנשיא ביל קלינטון.
אינני יודע אם אובמה הוא האיש. רבים במחנה השלום כבר התייאשו ממנו, ופירוש הדבר שהתייאשו מהשלום בכלל. אני אינני מוכן לכך. קרב אחד מכריע רק לעיתים נדירות במלחמה, ושגיאה אחת אינה מלמדת על העתיד. קרב אבוד עשוי לחשל את המפסיד, משגיאה אפשר ללמוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
