דוקטרינת מנדלבליט
מי שמכחיש את הקשר בין הדרך שבה מתמודדת המערכת המשפטית הישראלית, הצבאית והאזרחית עם סוגיות מוסר הלחימה של הצבא ובין מעמדנו הבינלאומי המתמעט, מרמה את עצמו
נכון, מדובר בשלושה ממפקדי הלחימה הבולטים בעשור האחרון, שכל אחד מהם הוביל אוגדה בזירת עימות עיקרית. אבל ככה זה כשאף אלוף לא זז, והרמטכ"ל עוד חוכך בדעתו. מחכים. אפילו תת-אלוף איתן דנגוט, מזכירו הצבאי של שר הביטחון, שהיה לו פתק ביד עוד מימיו של עמיר פרץ, נאלץ לחכות כמעט שנה עד שגבי אשכנזי ואהוד ברק גמרו להתווכח בשאלה הרת הגורל מי ימונה למתאם הפעולות בשטחים ויזכה לדרגה הנכספת.
ורק קצין אחד לא צריך לחכות: הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדלבליט. התקן של דרגתו הוא בכלל תת-אלוף. רק אחד מקודמיו, מנחם פינקלשטיין, קיבל דרגת אלוף אישית, שמשמעותה לא רק כבוד אלא גם לא מעט כסף, בעיקר אחרי הפרישה. ועכשיו מנדלבליט, אלוף ללא שום שינוי בתפקיד, כהוקרה מטעם הרמטכ"ל.
במה זכה הפצ"ר, כשהלוחמים עוד מחכים? מעטים בצה"ל יודעים להסביר. אבל גם בלי ליצור קשר סיבתי ישיר, שעליו רק המעורבים בדבר יוכלו להעיד, אפשר לומר שלושה דברים: ראשית, במלחמותיו הנוכחיות של צה"ל, חלקם של הלוחמים הולך ומתמעט, ובמקביל המערכה המשפטית הולכת ומסתבכת (ולא שעל זה מגיע לפצ"ר להיות אלוף, כמובן).
שנית, מעטים בקרב קודמיו של מנדבליט שירתו בנאמנות כזו את המערכת, בניסיונות הלא פשוטים לכבס בדטרגנט משפטי את מה שצה"ל עושה. ושלישית, מי שמכחיש את הקשר בין הדרך שבה מתמודדת המערכת המשפטית הישראלית, מהפצ"ר ועד לבתי הדין האזרחיים, עם סוגיות מוסר הלחימה של הצבא, ובין מעמדנו הבינלאומי המתמעט והעובדה שקצינים ושרים כבר מתקשים לדרוך על אדמת מערב אירופה, מרמה את עצמו או אותנו.
מנדלבליט קיבל אלוף; אהוד ברק עמד השבוע בפני תביעה משפטית מביכה בבריטניה. שני האירועים האלה מתקיימים באותו חלל, שהדרך שבה המנהיגות והציבור בישראל מעדיפים לפרש אותו היא פשטנית ומזיקה.
תקופת החגים הזו מתאפיינת במתקפה תקשורתית רבתי של הצבא, היישר לזרועותיה המצפות של תקשורת שיש להם המון זמן מסך ודפים למלא. ממח"טי חי"ר ועד סגן הרמטכ"ל היוצא, שוגרו מפקדי שדה ואלופי מטכ"ל (פרט לאשכנזי עצמו, הממשיך להופיע רק בנסיבות מבוקרות לחלוטין) לתקשורת, ודיברו חופשי.
ככלל, החשיפה הזו עושה לצבא טוב. במקביל, עולות ממנה בבירור פני הלחימה כפי שהאנשים שמנהלים אותה מבינים אותן, הדרך שבה הם מפרשים את רוח המפקד ומעבירים למטה. מפקד אוגדת עזה, תת-אלוף אייל אייזנברג, אמר את זה כאן במפורש בראיון בשבוע שעבר: אם תהיה "עופרת יצוקה 2", יוסרו רוב המגבלות שלטעמו הושתו על הצבא במהלך המבצע הקודם בעזה.
בפיקוד הצפון טוענים שדברים קודמים של אלוף גדי אייזנקוט על מדיניות האש של צה"ל במקרה של מלחמת לבנון שלישית הובנו שלא כהלכה, אבל גם שם ברור: מול אויב
חברו את זה למדיניות האש שכבר הופעלה ב"עופרת יצוקה" ונאמרה במפורש על ידי תא"ל צבי פוגל, מי שפיקד על מרכז האש הפיקודי במבצע: אחרי שפיזרנו כרוזים והקשנו בגג וטלפנו להזהיר ושאגנו ברמקולים, מי שנמצא בשטח הפתוח או בבית שהופלל והוזהר עושה את זה על אחריותו (או במילים של פוגל, "הוא או לוחם או מי שמבין את משמעות ההימצאות במקום").
מה שמתקבל הן הוראות הפעלה, שאין דרך בעולם שלא ייצרו נזק סביבתי משמעותי, כזה שכל ועדת בדיקה לאחר מעשה תראה בו שימוש מופרז בכוח בקרב אוכלוסייה אזרחית. אנחנו נחשוב בצדק שהדרך ארוכה מכאן ועד למונח "פשעי מלחמה". אבל כשמספרי הלא-לוחמים שנפגעים בצד השני והתשתיות האזרחיות שנמחקות מאמירים, מה שאנחנו נחשוב הופך פחות ופחות רלוונטי.
אחד הדברים שבצה"ל ובחברה הישראלית מתקשים להפ? נים, הוא שבמלחמה מהסוג הזה כוחו של החלש הוא בלהיות יותר חלש. זו המשמעות האמיתית של "עימות א-סימטרי": החזק הוא כל כך חזק, שדרכו של החלש להשיג יתרון עוברת דרך עצם היכולת להחזיק מעמד, ואחריה דרך מינוף החולשה - להישג.
צה"ל, שאחרי מלחמת לבנון השנייה מתייחס לצורך לנצח בקרב כמעט בהיסטריה - מ"פים ומח"טים דיברו במלחמה על "ניצחון" בטונים שמעולם לא נשמעו בצבא, גם לא במלחמת יום כיפור - מתקשה להתאים את עצמו למציאות הזו. אבל מה שקורה בשטח הוא החלק הקטן ביותר של הבעיה.
הפלסטינים, לעומת זאת, הבינו את זה מזמן. מה שקרה לברק השבוע לא היה יותר מניסיון הטרדה חסר סיכוי. אפילו השופט הכי לא מאופס במערב אירופה לא היה מורה לעצור שר של מדינה דמוקרטית על החלטות לגיטימיות שקיבל. אבל גם בזיכרון הישראלי הקצר עוד שמורה תמונתו של אלוף דורון אלמוג, הנשאר על המטוס בלונדון מחשש שאם יירד ממנו ייעצר, או של כוכבי שנאלץ לוותר על לימודים בבריטניה בנסיבות דומות. זו מציאות, שנזקה לישראל עלול להיות קשה יותר מן הקטיושות והקסאם.
קל מאוד, בוודאי באווירה הקורבנית השוררת אצלנו, להתייחס בביטול מזן ה"או"ם-שמום" לחרמות אקדמיים ותרבותיים על ישראל. אבל היום שבו עשיית עסקים או קיום קשרי תרבות איתנו יהיה דומה להופעה ביוהנסבורג בימי האפרטהייד - הולך ומתקרב. ליאונרד כהן הופיע בשבוע שעבר ברמת גן, מכירת הכרטיסים הייתה היסטריה שלא דמתה למה שקרה בשום מקום אחר. אבל פמלייתו חשה צורך לחזור ולהתנצל, לחזור להזכיר שכל ההכנסות הן למען משפחות שכולות בשני הצדדים (מסע ההופעות של כהן החל, כזכור, בגלל בעיות כספיות שלו).
התשובה של ישראל למערכה הזו, ולתנאים האובייקטיביים המזינים אותה, היא שילוב בעייתי של תעמולה לצורכי פנים, רטוריקה שיורה לעצמה ברגל וסתם העמדת פנים שהרע לא קיים. טוען מיומן - אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, למשל - היה יכול להסביר לוועדת גולדסטון את אמצעי הזהירות שנקט צה"ל ב"עופרת יצוקה", או עד כמה קפדנית וזהירה דרכו של הצבא הישראלי ביחס לצבאות אחרים בעולם. הרי האמריקאים, למשל, באמת חסרי מעצורים הרבה יותר מאיתנו. אבל ישראל החרימה את גולדסטון, כמו אדם המכסה את עיניו ובטוח שלא רואים אותו.
כשראש הממשלה מופיע באו"ם ומשווה את תגובתה של ישראל לירי הקסאמים להפצצת ערי גרמניה על ידי בעלות הברית הוא מוכיח בורות היסטורית - ההפצצה הזו נחשבת היום ללא מוסרית ולא יעילה - ולא פחות מזה, היסטריה רטורית מגוחכת. אבל מה אכפת לנתניהו: התקשורת הישראלית קשרה כתרים להופעתו, כשם שהיא משתמשת בשואה לקישוט כל אמירה משלה, וזה מה שחשוב. את השוואת עזה לדרזדן שמעתי, אגב, לראשונה מפי אלוף בצה"ל. כשקצין האמור להיות מקצועי ונקי משיקולי פופולריות משתמש בה זה רק מראה כמה היא חלחלה לתודעה של כל מקבלי ההחלטות ומבצעיהן.
וכאן נכנסת המערכת המשפטית לתמונה. השבוע הזדרזה לשכת שר הביטחון להכחיש את הידיעה, שלפיה פנה אהוד ברק לאהרן ברק, כדי שנשיא בית המשפט העליון לשעבר יגייס את יוקרתו הבינלאומית העצומה ויעמוד בראש ועדת בדיקה לחקירת האירועים ב"עופרת יצוקה". ההכחשה המפותלת כשלעצמה (השר רק דיבר עם השופט, השופט הציע, השר סומך לחלוטין על בדיקות הצבא), באה אחרי שברק הבין שבישראל עצם ההתייחסות ברצינות להאשמות הבינלאומיות הוא סוג של בגידה.
אבל כל זה היה בבחינת סגירת האורווה אחרי שכבר לא נותר בה אפילו גלל סוס ישן לרפואה. מערכת הביטחון הגיבה להאשמות - מבפנים ומבחוץ - על בעיות של מוסר לחימה ב"עופרת יצוקה", כשם שהיא מגיבה מאז ומתמיד: בחקירה מזורזת של הדברים על ידי הגורמים הפנים-צבאיים, שבסופם ניקוי מוחלט של המערכת (תוך הצבעה על חריגה נקודתית כזו או אחרת, שרק מאששת את טוהר הכלל). ממילא רוב אזרחי ישראל משוכנעים שצה"ל הוא אכן, כפי ששר הביטחון וראש הממשלה טרחו להדגיש, הצבא המוסרי בעולם. ממילא רק מה שרוב אזרחי ישראל חושבים נחשב.
פחות משבועיים לקח למנדלבליט ואנשיו לחרוץ דין חד-משמעי וסופי נגד עדויותיהם של בוגרי מכינת רבין. העבודה המזורזת ההיא, מהירה בהרבה ממה שלוקח לחקור מקרה של גנבת מחסנית בבסיס עורפי, הייתה גם סוף פסוק: את הדוח של "שוברים שתיקה" כבר פסלו על הסף.
מה זה חשוב שלמנדלבליט או למערכת הצה"לית אין שום משמעות בקרב האמיתי והחשוב שמתנהל מחוץ לגבולות ישראל. מה זה חשוב שאת האבן שזרק גולדסטון למים לא יצליחו לדוג כל חכמי ההסברה הרטרואקטיבית. מה זה חשוב שכל מה שהפסאודו-חקירה הזו עושה הוא לחדד עוד יותר את הבעייתיות של הניסיון גם להילחם בטרור וגם להישאר מדינה מערבית, פתוחה לעולם ומקיימת איתו יחסי כלכלה, תרבות ואקדמיה שמשמעותם לחוסן הלאומי של ישראל אינה פחותה מזו של הצבא.
אהוד ברק שב בשלום מבריטניה, ואפילו לא נאלץ לצאת ממנה בחופזה, שלא יאשימו אותו שוב שרגליו מיהרו לשאת אותו מאזור אסון. בעיתונות הישראלית התקיימה תחרות כתיבה בגנות העולם האנטישמי והצבוע, וכולם ניצחו. מערכת הביטחון קיבלה, ללא שום דיון ובלי לספק שום פרטים, עוד כמיליארד שקל לצרכים שלא הובהרו, אבל נוסחו בדרך שבה אי אפשר היה לטעות: מישהו עושה הכל לצורכי הביטחון הכללי וכן למלחמה באיום קיומי, שבעברית יש לו משמעות אחת בלבד - איראן.
בבוא היום שבו תקטן היכולת לממן את ההוצאות האלה, כי הייצוא יסבול מהחרם הרשמי והלא-רשמי ומהצטמצמות האפשרויות המדעיות, רק מעטים יקשרו בין זה לבין האמירות התוקפניות של האלופים, הרטוריקה השואתית והחרם הריק של השלטון על ועדות הבדיקה העולמיות, התפיסה העצמית של המערכת המשפטית כמי שתפקידה לסייע בלחימה במקום לקבוע לה גבולות.
כמו שאף פעם אין קשר בין מה שעושים לרמת הטרור, כך לא יהיה קשר בין מה שאמרנו או לא עשינו ובין המצב הכלכלי או הלגיטימיות הבינלאומית. מה זה חשוב אם אנחנו בדרך לדרום אפריקה: הרי ראש הממשלה נתן להם בראש באו"ם, הקצינים הזהירו שבפעם הבאה נהיה חסרי מעצורים, הפילוסוף אמר שהכל בסדר והפצ"ר סגר את התיק.
נא להמתין לטעינת התגובות
