אצל הפלסטינים, ההסתה בסוף מנצחת
שהדיווחים על השגשוג הכלכלי ברשות הפלסטינית לא יטעו אתכם – הסתה פרועה בראשות ראאד סלאח מנצחת כל רציונליזם כלכלי
אלא שבסרט הזה כבר היינו. בשנות התשעים זרם לפלסטינים הון עתק. כל פלסטיני קיבל 1,330 דולר, לעומת תוכנית מרשל, לשיקום אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעניקה 272 דולר לכל אירופי. כלומר, פי ארבעה. עד כדי כך. הסיוע הזה גם הוביל לצמיחה ממוצעת של שישה אחוזים בין השנים 1994-1999. אפילו ישראל לא הגיעה באותן שנים לממדי צמיחה דומים. ההמשך ידוע. אינתיפאדה אלימה במיוחד, שגרמה לאלפי הרוגים ולשבר כלכלי. הפלסטינים עדיין רחוקים 30 אחוז מהתוצר לנפש שהיה לפני עשור.
התיאוריה הידועה, "זו הכלכלה, טמבל", מתאימה אולי למערב. אצלנו במזרח הסיפור קצת שונה. כאן הכללים שונים. בתחרות בין רציונליזם כלכלי לבין הסתה דתית - ההסתה מנצחת. זה לא התחיל השבוע. וגם לא לפני תשע שנים. זו ההיסטוריה שלנו.
ההתיישבות היהודית גרמה לפריחה כלכלית. שיתוף פעולה היה מוביל לשגשוג משותף. זה לא מה שקרה. הפריחה הייתה אופציה. ההסתה ניצחה. חאג' אמין אל-חוסייני, ידידו ובן חסותו של היטלר, הפך את המזימה הציונית להשתלטות על הר הבית למוקד ההסתה שלו. אותו חוסייני גם התחבר לאחים המוסלמים, בימים שאלה הגבירו את השפעתם וכוחם במצרים.
תנועת האחים המוסלמים היא תנועת האם גם של החמאס, וגם של הפלג הצפוני של
הכלכלה לא מעניינת אותם. הם בעניין של הסתה. הם יודעים שמסגד אל-אקצה היה מוקד הפרעות של פעם, כמו שזה מוקד החיכוך בימים האלה. לשם באים ההמונים. ההבערה קלה יחסית. וכאשר מפמפמים להמונים, פעם ועוד אלף פעם, כפי שעושה סלאח, שהציונים משתלטים על אל-אקצא, המסר עובר.
סלאח, לפי גורמים ביטחוניים, נע על הגבול. הוא אינו עוסק בפעילות חבלנית עוינת. הוא לא הקים תאי טרור. אבל הוא מכשיר את הלבבות. הוא מסית. הוא מעודד. הוא משלהב את הרוחות. אידיאולוגית, הוא איש חמאס לכל דבר ועניין. גם הוא בעד הקמת ח'ליפות איסלאמית, שתשתלט בשלבים על העולם כולו. הוא כתב סדרת מאמרים על המהפכה שהוא מייחל לה. ישראל, על תקן של מבצר צלבני, תיפול ראשונה. אחר כך ייפלו גם פריז ורומא ולונדון.
שיח הזכויות ששולט בנו הופך את סלאח לאדם עם חסינות. בחלק ממדינות ערב הוא אישיות לא רצויה. כניסתו מנועה. הרי אין להם צורך בעוד פרובוקטור. אבל כאן הוא פועל באופן חופשי. מדיח ומסית. מכין את הקרקע לפעילות חתרנית. סלאח הוא תזכורת חיה לכך שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הזכויות, שנועדו להגן על מיעוטים. דמוקרטיה אמורה להגן, לפעמים, רק לפעמים, גם על הרוב. סלאח מוגן. הרוב מופקר. הדמוקרטיה, לא רק הישראלית, חייבת בחשבון נפש. אלא אם כן סלאח ודומיו יצליחו לחסל אותה, לפני שזו תצליח להגן על עצמה.
כך שמי שחושב ששגשוג כלכלי יבטיח רגיעה משלה את עצמו. כדי להביא להתפרצות מחודשת יש צורך בהתמרמרות, בהסתה, ואלה יש לנו בכמויות, וגם ב"המשך הבנייה" בתוככי שכונות ערביות, או בתפיסת עוד קרקעות, שאף פעם לא יפונו, בתוככי אוכלוסייה ערבית. השילוב הקטלני הזה של הסתה, של מרירות, של פרובוקטורים, בעיקר מהצד הפלסטיני, קיים גם היום. שלא נופתע אם הוא יתפוצץ לנו בפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
