טרנטינו טוב ליהודים
"ממזרים חסרי כבוד" מגיע בעידן שבו האמנות פונה לצדדים האחרים של השואה. דווקא הוא, המעוות היסטורית, עושה שירות להיסטוריה
גם תיאור אימי הנאציזם תוך שימוש באמצעים קומיים אינו חדש. בדיוק את זה עשתה באופן מושלם סדרת הטלוויזיה הבריטית "אלו אלו!" (1992 - Allo ,Allo. 1982), פארסה פרועה, שעל רקע צרפת הכפרית הכבושה ומאבק המחתרת הצרפתית יצרה מגוון של דמויות הזויות, מצחיקות עד דמעות, שהמשותף לכולן היה האופן נטול היראה שבו התייחסו היוצרים לחומרים ההיסטוריים הכבדים.
וקדם לכל אלה ארנסט לוביץ' כמובן, עם "להיות או להיות", הקומדיה הגאונית שאף היא הייתה שנויה במחלוקת בזמנה (1942). עשרות שנים לפני שהקולונל האנס לנדה של טרנטינו התהדר בכינוי "צייד היהודים" יצר לוביץ' את קולונל ארהארט, המוצף עונג למשמע כינויו "Concentration Camp Ehrhart".
כמו ב"ממזרים חסרי כבוד", גם ב"להיות או להיות" המציאות מתמזגת בתוך ייצוגייה האמנותיים (אצל לוביץ' - הצגות תיאטרון, אצל טרנטינו - סרטי קולנוע), ולרגעים לא ברור מה משמעותי או אמיתי יותר, האירועים שחווה הקהל למול במה או מסך, או ההתרחשויות שמחוץ לאולמות. בשני הסרטים משחקים היוצרים עם רפרור מתוחכם לתוצרי תרבות גבוהה ונמוכה, ועם שאלות עקרוניות, מרתקות, בקשר ליחס שבין אמנות למציאות.
טרנטינו כמובן גם אינו הראשון שמנסה לדמיין "נקמה יהודית". די להיזכר במונולוג האלמותי ששם שיקספיר בפיו של שיילוק בעניין הזה ממש, ובכל זאת, יש ב"ממזרים" אמירה בעלת עוצמה וחשיבות, הנובעת מהעיתוי שבו נוצר הסרט. בשנים האחרונות הולכים ומתרבים מבעים אמנותיים שמבקשים לייצר (או לייצג, תלוי את מי שואלים) פן אחר
מדובר בתופעה שניתן היה לצפות אותה, ואין לא אפשרות ולא צורך להיאבק בה. אבל על הרקע הזה, "ממזרים חסרי כבוד" עושה שירות חשוב לכל מי שמאמינים שיש לחזק ולחשק את הנרטיב הוותיק. החזרה המתרפקת אל העבר, המגובה בשלל אזכורים לתוצרים תרבותיים קודמים התומכים בו, ומתורגמת לשפתו המיוחדת של טרנטינו עושה היטב את העבודה הזו. למרות השיבוש ההיסטורי החצוף טרנטינו עושה לזיכרון השואה ומלחמת העולם השנייה שירות מצוין.







נא להמתין לטעינת התגובות

