ללכת עד הסוף בשם התחנה הפחמית

לכל שר צריכים להיות קווים אדומים. הקמת תחנה פחמית נוספת באשקלון הוא נושא שגלעד ארדן צריך לסכן עבורו את מעמדו הפוליטי, ללכלך את הידיים ולצאת למלחמה

אביב לביא | 7/10/2009 10:07

הקרב הפוליטי העסיסי שמתחולל בימים אלה בממשלת ישראל הוא לשם שינוי גם מאבק על מהות. במרכז הזירה ניצבים גלעד ארדן ועוזי לנדאו, שמתקוטטים ראש בראש על גורלם של התחנה הפחמית באשקלון ומשק האנרגיה הלאומי. ארדן חבר לארגוני הסביבה ולרבבות אזרחים מודאגים ומוביל מסע ציבורי נגד התחנה; לנדאו, שההילה הירוקה שבעבר נהנה ממנה התרסקה מזמן, הצטרף לחברת החשמל ולדרג המקצועי של משרד התשתיות - ומוביל מסע הפחדה מפני מה שיקרה לנו אם חלילה נוותר על הפחם.

אם עוזי לנדאו יצליח להביא את התחנה הפחמית אל קו הגמר, הגורל יוכל להרשות לעצמו לחייך: מי שהוציא את הרעיון לדרך בתחילת העשור היה שר התשתיות דאז אביגדור ליברמן, ראש המפלגה שבה חבר לנדאו היום. ישראל בגרסת "ישראל ביתנו" היא בית עם אוויר מזוהם ופליטה מוגברת של גזי חממה.

אם התחנה הפחמית תעבור, יותר מהצלחה של לנדאו - זה יתפרש ככישלון של ארדן. השר להגנת הסביבה נכנס למשרד בתנופה גדולה. הוא צעיר, פוטוגני, רהוט, חדור מוטיבציה להצליח ומעודכן במידה מרשימה בשיח הסביבתי העולמי. על רקע ממשלה שמרנית ומיושנת, ארדן בולט בהבנתו האותנטית של נושאי הסביבה ושל המקום המרכזי שהם תופסים בזירה הגלובלית העכשווית.הוא יודע לומר את כל הדברים הנכונים, אבל בימים אלה ממש הולך ומסתיים זמן הדיבורים. מעכשיו, זה תור המעשים.

לשים את המפתחות על השולחן

זה לא שארדן לא עשה דבר מאז שהגיע למשרד. הוא פעיל מאוד, אבל עד כה לא הראה נכונות ללכת עד הסוף בשם שום עיקרון. לכל שר, קל וחומר לשר להגנת הסביבה במדינה עוינת סביבה כמו ישראל, צריכים להיות קווים אדומים: נושאים שלמענם הוא מוכן לצאת למלחמה, ללכלך את הידיים, לסכן את מעמדו הפוליטי (ואולי להרוויח נקודות פוליטיות בטווח הארוך) ואפילו לשים את המפתחות על השולחן. עדיין לא ברור מהם הנושאים שבגינם ארדן מוכן לשבור את הכלים. התחנה הפחמית חייבת להיות נושא כזה.

כשהתחולל המאבק על התקציב, ארדן לא נעמד על הרגליים האחוריות בתביעה להגדיל את התקציב הגמדי של

משרדו; הוא גם לא נאבק על הרחבה משמעותית של כוח האדם או על העברה מתבקשת של סמכויות ממשרדים אחרים אל המשרד להגנת הסביבה. הוא אמנם הצליח להכניס שינויים משמעותיים ברפורמת הקרקעות של בנימין נתניהו - אבל לאחר שעשה זאת יישר קו והצביע בעד.

ביותר מהזדמנות אחת, כשפעילי סביבה ונציגי ארגונים דרשו ממנו להפגין נחישות בנושא זה או אחר, הוא השיב להם ש"על זה לא יוצרים משבר קואליציוני" ו "בגלל זה לא מתפטרים מהממשלה". ברוב המקרים, אגב, הוא צדק: שר שמאיים להתפטר פעמיים בשבוע עושה מעצמו צחוק. העולם הפוליטי הוא עולם של פשרות - אבל גם לפשרות יש גבול.

מספר 3 במפלגה

הנטייה של ארדן לפשרנות הגיעה לשיאה בהסכם שעליו חתם עם חברות המשקאות על עתיד חוק הפיקדון. אפשר להבין אותו: למי יש חשק להעביר את הקדנציה במאבקים מרים עם ש"ס וגופים רבי עוצמה כמו קוקה-קולה, אם אפשר לעשות כמה ויתורים, לסגור עניין ולרוץ הלאה אל המטרה הגדולה - חוק אריזות לאומי. מעשית, ייתכן שבטווח הארוך הפשרה תשתלם. פוליטית, ארדן נמנע מעוד עימות ושידר חולשה.

אבל מעימות על התחנה הפחמית הוא לא יוכל להימנע. לא אם הוא רוצה להיחשב לשר שבאמת מגן על הסביבה ורואה במשרד הזה שליחות. בעימות הזה הוא יצטרך לגייס את יחסיו הטובים עם נתניהו, לנצל סוף סוף את מעמדו האיתן בליכוד - אחרי הכל, מדובר במספר 3 במפלגה - ולהבהיר שגם במדינה שבה הכל מתחיל ונגמר בביטחון, נושאי סביבה חשובים מספיק בשביל לחולל סביבם משבר. ואם זה לא יעבוד, ציפי חוטובלי בוודאי תשמח להכין לו קבלת פנים חמה בסוכת המורדים.