הרגע הנורא
פתאום, משומקום, נשמעה יריה. ועוד אחת ועוד אחת. אחרי היריה הראשונה זינקו המאבטחים אל רבין ועשו בדיוק את מה שמלמדים אותם: הם השכיבו אותו על הקרקע ונשכבו מעליו. כל העסק נמשך שתיים-שלוש שניות. אחר כך היה שקט. אחר כך היסטריה. ורק בצד הדרומי של הכיכר עמדו זוג צעירים ובידם שלט: "רבין רוצח"; יואב לימור היה מטרים ספורים מראש הממשלה ברגעי חייו האחרונים
רבין כבר היה בדרך לאיכילוב, אבל בשטח איש לא ידע מה באמת קרה. מה שהיה ברור לאלה שעמדו לידו,ואני ביניהם, הוא שמשהו נורא קרה. שכל הסיוטים התגשמו, ודווקא בערב שכותרתו היתה "כן לשלום - לא לאלימות".
אתמול בערב היכרתי את יצחק רבין בפעם הראשונה. נפגשנו כבר בעבר, במהלך כהונתי כסופר מעריב בלונדון, אבל אתמול זה היה על מישור אחר, אישי יותר. מתישהו במהלך "עצרת השלום", אחרי שהוא ושמעון פרס נאמו, ניגשתי אליהם בשעה שישבו ביחד על הכסאות לצד הבמה על המרפסת של עיריית תל אביב.
"אדוני ראש הממשלה", שאלתי אותו, "האם העצרת הזו מחזקת את ידיך להמשך בתהליך השלום?". רבין חייך. הוא היה במצב רוח מרומם כל הערב, בזכותם של ההמונים שהגיעו לכיכר והראו לו שיש תומכים, והרבה, לתהליך השלום. "תשמע", הוא אמר. "אני שמח על התמיכה הנפלאה, שמוכיחה כי העם רוצה שלום, אבל אני הרי יודע לבד שזו הדרך הנכונה ללכת בה. הרי אין אלטרנטיבה אחרת והמהלך הזה ששמעון ואני מובילים הוא הדרך היחידה שתבטיח את עתידנו".
מיד אחרי התשובה ניגשה אלינו עליזה גורן, יועצת התקשורת של רבין. היא הכירה לרבין ופרס אותי, "כתב המפלגות החדש של מעריב", ורבין חייך. הוא כבר שבע כתבים, ועכשיו ראה מולו עוד צעיר אחד שיטריד אותו במהלך השנה הקרובה, שבוודאי לא צפויה להיות קלה, עם מערכת הבחירות ותהליך השלום וכל הבלגאן שמסביב.
פרס, מנומס כדרכו, אמר "שיהיה בהצלחה", אבל רבין רק חייך והמשיך לשוחח עם שבח וייס שעמד לידו. העצרת נמשכה גם אחר כך. רבין, נינוח ומחויך, עלה לבמה וניסה לשיר עם כל הגווארדיה את "שיר לשלום", ביחד עם מירי אלוני. הוא התבלבל כדרכו במלים, ונראה נבוך כשהמקרופון הוגש לו ל"סולו".
אחר כך הוא ירד, עמד על שפת המרפסת ביחד עם פרס וצפה בהמון, שהשתולל למשמע אביב גפן. מישהו לצד רבין אמר שמזל שגפן לא רץ בפריימריז "כי הוא היה דופק לנו את הרשימה", ורבין חייך. אחר כך הוא שר עם כולם את "התקווה"
בדרך, קצת לפני המדרגות, פגש רבין את משפחת גוב. גידי, ענת והילדים לא באו להופיע כמו שאר האמנים, אלא רק להיראות ולהגיד שהם תומכים בשלום. רבין עצר אצל הגובים, החליף עם גידי כמה מלים ולחיצות יד והמשיך הלאה. "שלא תעז לכתוב על הפגישה ביניהם", אמרה לי עליזה גורן, עימה פסעתי במרחק קצרצר מאחורי רבין.
רבין, לאה והמאבטחים ירדו לאט במדרגות. ראש הממשלה עוד הספיק ללחוץ את היד לכמה מהשוטרים שעמדו בדרך, ואז ראה - או יותר נכון, שמע - את המקהלה שהחלה לצרוח ברגע שראתה אותו. עמדו שם, על רחוב אבן גבירול בסמוך לכביש הגישה הקטן המוביל לחניון העירייה, בין גן העיר לעיריית תל אביב, כמה מאות אנשים, ברובם צעירים, שצעקו לרבין "שלום", "שלום" ו"אנחנו איתך".
רבין חייך לעברם, נופף בידו והמשיך בדרכו לעבר מכונית השרד שלו, שהמתינה לו על שפת המדרכה הצרה. דלת המכונית היתה פתוחה, המנוע דולק, והמאבטחים, פלוס כמה שוטרים, חיכו לרבין שייכנס וייסע הביתה. בראשם בוודאי חלפה אנחת רווחה קלה על כך שעוד אירוע המוני בהשתתפות ראש הממשלה עבר בשלום, על אף כל ההתראות על איומים בפיגועים.
ואז זה קרה. הרגע הנורא, שאותו אף אחד שעמד באיזור לא ישכח לעולם. פתאום, משומקום, נשמעה יריה, ועוד אחת ועוד אחת. עמדתי מטר, אולי שניים, מאחורי ראש הממשלה, ביחד עם עליזה גורן. אחרי היריה הראשונה זינקו המאבטחים אל רבין ועשו בדיוק את מה שמלמדים אותם. הם השכיבו אותו על הקרקע ונשכבו מעליו.
אי אפשר היה לראות את רבין כי היו מעליו ומסביבו הרבה מאוד אנשים, וגם אי אפשר היה לדעת אם הוא נפל מהיריות או מהמאבטחים. כל העסק נמשך שתיים-שלוש שניות, לא יותר, שבהן הדבר היחיד שזז היו המאבטחים, ואותם הבזקי אש שיצאו מהאקדח שהיה בידיו של הצעיר שעמד על המדרכה שמנגד, מרחק חמישה-שישה מטרים מראש הממשלה.
ואז, אחרי היריה השלישית, התחילה ההיסטריה. בצד אחד של המדרכה, עליו עמדנו אנחנו, דחפו המאבטחים את רבין לתוך המכונית וטסו מהמקום. אי אפשר היה לדעת אם הוא נפצע ומה קרה לו. על המדרכה השניה, שמנגד, הסתערו השוטרים על היורה. הם שלפו את האקדח מידיו והצמידו אותו לקיר. היו שם המון שוטרים, שלא נתנו לאף אחד לגשת אל היורה.
שוטרים אחרים שזרמו במהירות למקום העיפו משם, בברוטאליות יעילה, את כל התומכים - שרק שניה קודם הריעו לרבין על הליכתו בדרך השלום - ופינו מקום לאמבולנסים, שזרמו בקצב רצחני. השאלה שעל שפתי כולם היתה "רבין נפצע?" אבל לאף אחד, כולל ליועצת התקשורת שלו, לא היתה תשובה.
דקה אחר כך אמר קצין משטרה שזה היה אקדח סרק, ולרבין לא קרה כלום. אבל עברה עוד שניה ומישהו כבר תיקן שהיריות היו אמיתיות. על המדרכה שלנו, ממש מתחת לרגליים, היה מוטל אחד התרמילים. קצין משטרה מיהר לאסוף אותו והמשיך להרחיק את האנשים מהמקום, את כולם.
עליזה גורן, שנהדפה, ניסתה נואשות להשיג את רבין. היה צילצלה אליו לבית, היא צילצלה לפלאפון, אבל באף מספר לא היתה תשובה. ואז הצטרף אלינו גיורא עיני, עורך הדין הידוע כמתווך האלמותי בין פרס לרבין בכל שנות הסכסוך ביניהם.
עיני ואשתו ליאורה ניסו לברר מה קורה ולא קיבלו תשובה. "זה נורא", אמר עיני, ושאל את עליזה גורן אם היא יודעת משהו. "אף אחד לא עונה לי, אני מקווה שהכל בסדר", היא השיבה, והמשיכה לחייג בפלאפון שבידה.
ההמולה בכיכר נמשכה עוד שעה ארוכה. השוטרים חסמו את מקום האירוע, פינו במהירות את ההמון שכבר שמע ש"משהו קרה" אבל לא ידע מה בדיוק, ועטו על מפגיני ימין שהתעמתו עם חבר'ה מהשמאל. בצד הדרומי של הכיכר עמד זוג צעירים ובידם שלט מאיר עינים "רבין רוצח". שאלתי אותם אם הם לא מתביישים והם השיבו "לא" חד משמעי. "אבל אנשים משלכם ירו בו עכשיו והוא נפצע", אמרתי. "זה מגיע לו", היתה התשובה.
נא להמתין לטעינת התגובות
