עונש מוות בישראל: חוק מת-מהלך
הצעת החוק המתירה עונש מוות לרוצחי ילדים לא תעמוד במבחן בג"ץ. ישראל אינה יכולה לחזור עשרות שנים אחורה ולהנהיג שיטת ענישה ברברית, המנוגדת לחוקיה ולערכיה כמדינה יהודית ודמוקרטית
סביר להניח כי מעטים מיוזמי ההצעה מכירים את סיפורו העגום של קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי, שהוצא להורג במשפט שדה עם קום המדינה, ולאחר מכן טוהר שמו. סיפור המעשה החל בשנת 1925 עם עלייתו של טוביאנסקי ארצה. הוא התנדב לארגון "ההגנה", ובמסגרת עיסוקיו יצר קשרים עם השלטון הבריטי. במהלך מלחמת השחרור התעורר בצבא החשד כי טוביאנסקי הוא מרגל. ביום ה-30 ביוני 1948 הוא הוכנס למכונית שהובילה אותו לכפר בית ג'יז. בכפר חיכו לו שלושה שופטים שגזרו עליו עונש מוות, והוא הוצא להורג מול כיתת יורים. ועדת בדיקה שהקים בן גוריון קבעה כי טוביאנסקי היה חף מפשע. בעקבות כך פרסם בן גוריון הצהרה: "פסק הדין וביצועו הם טעות טרגית".
סיפור נשכח זה מדגים את הסכנה העיקרית הטמונה בעונש מוות, והוא היותו בלתי-הפיך. מחקרים מעידים כי בבתי-הכלא יושב אחוז לא מבוטל של אנשים חפים מפשע. מערכות משפט מודרניות מודעות לסיכון של הרשעת חפים מפשע, אולם הן מנסות למזער את הסיכון על-ידי דרישה כי הרשעה בפלילים תהיה "מעבר לספק סביר". במצב כזה עונש מאסר הוא בבחינת "הרע במיעוטו": הוא אינו גוזל את חייהם של אותם אנשים, שהורשעו על לא עוול בכפם - ומותיר בליבם את התקווה כי יוכלו להוכיח את חפותם בעתיד, למשל על-ידי משפט חוזר. עונש מוות, בניגוד לכך, יוצר מצב מסוכן, שבו יוצאו להורג חפים מפשע, מבלי שניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.
על רקע הסכנות שבעונש מוות ולקחי פרשת טוביאנסקי, תמוהה החלטתם החפוזה של חברי הכנסת "להעלות מהאוב" את עונש המוות בגין עבירת רצח, שבוטל בכנסת בשנת 1954. הכנסת הותירה את העונש רק במקרים של בגידה, סיוע לאויב בזמן מלחמה ועבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם. הפעם האחרונה שהופעל עונש מוות בישראל הייתה הוצאתו להורג של אדולף אייכמן, מבכירי הנאצים, בשנת 1962.
עונש מוות הוא אינו אלא שריד עתיק-יומין של שיטות משפט פרימיטיביות, שנהגו טרם יצירת בתי הכלא המודרניים. באותן חברות ברבריות הועלו פושעים לגרדום בכיכר העיר על מנת לייצר התרעה בקרב ההמונים "למען יראו וייראו". במרבית מדינות העולם הדמוקרטיות דאגו להיפטר מכלי ענישה פרימיטיבי זה, למעט במספר מצומצם של מדינות בארה"ב, שגם בה הוא נמצא במסלול ירידה תלול.
האיחוד האירופי מתנה את ההצטרפות אליו באיסור מוחלט של עונש מוות במדינה המבקשת להצטרף. כך למשל, נאלצה טורקיה
אפילו בהלכה היהודית הכירו בכך כי מדובר בעונש אכזרי, וחז"ל ציוו להימנע ממנו ככל הניתן: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבוע (=שבע שנים), נקראת חובלנית". עוד נטען בהלכה כי עונש מאסר עדיף על עונש מוות, כיוון שבעת הישיבה בכלא מתאפשר לאדם להרהר אחר מעשיו, לבצע תיקון ולחזור בתשובה.
חוק חדש המתיר עונש מוות צפוי גם להיכשל במבחן בג"ץ, שכן הוא מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בחוק היסוד נקבע כי: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". בעקבות כך בית המשפט ייטה לפסול חוק המתיר עונש מוות, בנימוק שהוא פוגע בזכות הבסיסית לחיים ובגופו של האדם, ובשל היותו מנוגד לערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
עונש מוות גם פוגע בכבוד האדם מעבר לנדרש בשל היותו אכזרי במיוחד - הן בהיבט הפיזי של אקט ההוצאה להורג, והן בהיבט הנפשי של ההמתנה מורטת העצבים לביצוע גזר הדין. בית המשפט כבר אמר בעבר כי הוא לא יאפשר פגיעה בכבוד האדם, אם ניתן להשיג את אותה הרתעה באמצעות פתרון חלופי, שפגיעתו בכבוד האדם פחותה.
בשל כך, על חברי הכנסת לשבת על המדוכה ולחשוב על עונשים חלופיים למקרי פשע קיצוניים – ולא לגשת לפתרון "הקל" של לחיצה על ההדק. ישראל אינה יכולה לחזור עשרות שנים אחורה, ולהנהיג שיטת ענישה ברברית, המנוגדת לחוקיה ולערכיה הבסיסיים.
הכותב הוא עורך לשעבר במעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
