עם מעט סבלנות עוד יהיה לנו טוב
חיים סמילה, תושב נתיבות, הוא בעל מכולת. לפני כשנה בא נוחי דנקנר ופתח מולו סניף של שופרסל. מאז הוא מתקשה לעמוד בתחרות
סמילה נולד בטוניס, עלה לארץ, התחתן, נכנס לדירת שיכון בבלוק בנתיבות, גידל שבעה ילדים ב-70 מ"ר, עבד מהבוקר עד הלילה 40 שנה, והוא היה עדיין מרוצה מאוד מחייו, על אף שלא יצא לחופשה אחת כל חייו או אכל במסעדה פעם אחת בחיים.
בפסח האחרון נפתח סופרמרקט "יש" של "שופרסל" בבעלות נוחי דנקנר, 20 צעדים ממכולת סמילה. הלקוחות הפסיקו להגיע. מה סמילה מבין מזה? שאם הוא מפסיק לעבוד, לחיים סמילה ואשתו יהודית אין כסף לחיות. סוף העבודה בשביל סמילה הוא גם סוף הכסף. "כמו מכונית" הוא ממחיש, "שהלך המנוע, ואין כסף לקנות מנוע חדש". כי במרחבי החיים המצומצמים של סמילה אין רשתות ביטחון: פנסיה, אג"חים, קרנות או נדל"ן.
ואת העובדה המפתיעה שאם הוא יוצא עכשיו מהמכולת מחכה לו מדבר ריק ואינסופי של חוסר עבודה וחוסר פרנסה, הוא לא צפה, לא חישב ולא האמין שיכול לקרות. בן אדם כמוהו שעובד 40 שנה, 12 שעות ביום, ופתאום, בבת אחת, מתחוללת מהפכה כלכלית-תרבותית שמביאה לרחוב שלו נפילים. איפה המכולת של סמילה ואיפה הסופר של דנקנר.
קירבנו שני כיסאות פלסטיק, הדלקנו תנור חשמלי קטן וישבנו לדבר בצד שמאל של הקופה השותקת. השעה 12 בצהריים ומכל "בניו" של סמילה, שעבדו במכולת עד לפני חצי שנה והלכו לחפש פרנסות אחרות, נשאר רק ציון, שמתיישב איתנו. ציון, 27, ראה לפני כמה חודשים שאבא שלו מסתובב עם מועקה נוראית ולא יכול לישון בלילה. אמר לו, אבא עזוב את החשבונות, תשאיר את זה לי. כשראה ציון שמהמכולת אין פרנסה, נרשם למכללה להנדסה בבאר שבע, והנה הוא מסיים שנה אחרונה וכבר מגיש קורות חיים למפעל גדול.
אז תסביר איפה הבעיה, אני אומרת לציון. "אגיד לך מה הבעיה. אם כי כשאני מספר לך את זה אני יודע שאני יוצא האידיוט הכי גדול בעולם. קמתי בבוקר ומצאתי בתיבת הדואר שלי קומוניקט פרסומת צבעוני עם המחירים הנמוכים של המוצרים ב'שופרסל'. ומה אני רואה? אורז בסמטי בארבעה שקלים ו-99 אגורות, כשאצלנו הוא עולה 10 שקלים ו-99 אגורות. הלכתי לסופר קניתי ושמתי על המדפים שלי. נו מה? אני לא נשמע אידיוט עכשיו מול הקונים שלי?
ברשתות מוכרים קוקה קולה בארבעה שקלים ו-99 אגורות. אני מתקשר לספקים ושואל אותם איך זה יכול להיות שמוכרים ברשתות קוקה קולה בסכום כזה? ואז הם עונים לי, זאת רשת שקונה בענק, במסות גדולות. ואז אני אומר, תביאו לי גם באותו גודל. אני מזמין מכם 240 ארגזים של קוקה קולה ותעשו לי את ההנחה שלהם. מה הם עונים לי? אי אפשר, המחיר בשבילך חמישה שקלים ו-70 אגורות לבקבוק. אני מוכן אפילו לקנות מהספקים של קוקה קולה במחיר שהם מוכרים לצרכנים.
אבל הם מסרבים. וברור לי לגמרי שזה לא קשור לכמות, זה קשור לסגירה בין בעלי הרשתות לספקים של אסם, קוקה קולה, עלית, סנו, תנובה, שטראוס. כל אלה מוכרים לנו במחירים אחרים לגמרי מאשר הם מוכרים לרשתות הגדולות וזה לא קשור לתוכנית, אלא לקומבינה עסקית שמטרתה להפיל אותנו. ואין מי שיגן עלינו, המכולות בדרך להיעלם מהמפה.
עד שנת 1999 הייתה המכולת שייכת לאחים כהן. חיים סמילה עבד בה עשר שנים כשכיר. לפני עשור הציעו האחים כהן את המכולת למכירה וסמילה בא הביתה ואמר, "אנחנו מוכרחים להתאמץ ולקנות את העסק הזה, זה יביא פרנסה לכולנו לכל החיים". ובאמת, עד אז כל אנשי נתיבות באו לקנות במכולת שלו.
המשפחה הצטמצמה עוד יותר, לקחה הלוואה של מאה אלף שקל, וחיים סמילה קנה את העסק עם הציוד מהאחים כהן. שנתיים מצוינות היו לו, עד שפתחו האחים כהן רשת מזון גדולה "היפר כהן" לצדם.
הרשת של האחים כהן גרמה לירידה הדרסטית הראשונה במכירות. מאז נפתחו לצדו "שפע שוק", שנרכשה על ידי "מגה בול" ו"יש". הקונים התחילו להתרחק. "הטעות שלנו היא שניסינו להתמודד, להתחרות איתם", אומר ציון. "צמצמנו רווחים כדי להגיע למחירים שלהם, וזאת הייתה טעות, כי היתרון שלנו הוא בנקודות אחרות. וההשתדלות הזאת להיות כמוהם גרמה לתחילת ההפסדים שלנו. הרווחנו אחוז מזערי ולא כיסינו את ההוצאות, כי חשבנו שזה יחזיר את האנשים".
לפני ארבע שנים הבין סמילה שאי אפשר להתחרות ברשתות, עשה סוויץ' בראש ושינה אסטרטגיה. הפך למכולת שמוכרת לחם, חלב, סיגריות, שתייה וזהו. מכירה כל אחד שנכנס, יודעת מה הוא צריך לפני שהוא מדבר, ורושמת בהקפה. ההצלחה הייתה זמנית.
"יש לנו לקוחות נאמנים שלא מוותרים על יחס אישי, אבל את רוב האנשים זה לא מעניין. הגענו למצב שאנחנו לא יודעים אם כדאי להחזיק את העסק או לא. ישבתי עם אבא ועשינו חושבים והבנו שלא מחכה לו עבודה באף מקום אחר. אז זהו, זה המצב. מצב של אין ברירה. נכון להיום העסק מכסה בקושי את ההוצאות שלו, מקיים בדוחק את אבא ואמא.
לאורך השעתיים שישבנו ליד הקופה נכנסו למכולת של סמילה שלושה קונים וארבעה ספקים. שתי שכנות מהבלוק ממול נכנסו, אחת בפיג'מה עם חלוק (חלב, קוטג' ולחם) והשנייה בנעלי בית (שקית אורז). הלקוח השלישי פועל מהסביבה (קופסת סיגריות). לשניים מתוך ארבעת הספקים אמר ציון בחיוך שקט "דלג עלינו השבוע". "היתרון שלי", אומר חיים סמילה, "הוא שאני מכיר כל אחד מהאנשים שגרים בבלוק הזה.
אני מכיר את הילד שנכנס ונפל על מדרגה לפני 20 שנה והיום הוא נשוי. אני מכיר את הבעיות הכספיות של כל משפחה ומשפחה, ביום שישי, כשנשארים בורקסים קרואסונים וחלות, ואני יודע שאין להם מה לאכול בשבת, אני מעדיף לתת להם את זה מאשר להחזיר ולקבל חצי מחיר, וזה בכלל לא קשור אם היא עשתה אצלי את הקניות או ברשת. כי החיים יותר גדולים מאינטרסים קטנים של ארבעה שקלים הפרש לפה או לשם על שקית אורז.
"אני מכיר את החיים, גידלתי שבעה ילדים במיטות על קומות, כולם הלכו ללמוד ולכולם יש מקצוע והם נשואים ומסודרים, הקפדנו להוציא רק מה שהכנסנו, בלי אוברדראפט. אני זוכר תקופה אחת מאוד קשה, ואת אשתי דואגת מאוד. מה עשיתי? קניתי מדליון קטן מוזהב וחרטתי בתוכו 'עם מעט סבלנות יהיה לנו טוב' וענדתי לה.
ועד היום אני שמח עם החיים ומרוצה מהם. נכון שאין לי כסף לתקן שיניים או לקנות בגדים חדשים או לצאת לחופש, אבל זה לא מעציב אותי, כי אשתי באה לפה כל צהריים עם ארוחה, אנחנו יושבים יחד ושותים קפה, והנכדים באים, ונפגשים בשבת, ואוכלים יחד ומדברים אחד עם השני וצוחקים.
ואני גם שמח שבגילי יש לי כוח לקום בחמש וחצי בבוקר ולהיות עד אחרי 11 בלילה במכולת, כי בלילות באים קונים שעבדו כל היום, ואני יושב כאן ומחכה להם בסבלנות. רק לפעמים המועקה מתגנבת ללב, והיא שואלת לאן כל זה מוביל, אם אני עובד כל יום מאז שאני זוכר את עצמי ואין לי טיפת ביטחון בעתיד? ואז כדי להרגיע את עצמי אני קונה פיס. גם קונה וגם צוחק על עצמי".
נא להמתין לטעינת התגובות
