לאהוב את העברית

מגיל אפס אנחנו גדלים בתחושה שכל משפט שלנו שגוי. החינוך צריך להטיף לאהבת השפה – לא לתיקונה

רוביק רוזנטל | 7/1/2010 7:28

הממשלה החליטה השבוע על שנה המוקדשת לעברית, ועל יום שיוקדש לשנה העברית. היוזמה הזו קשורה לתוכניות שהביא לפני שבוע שר החינוך גדעון סער להעצמת תחום השפה בבתי הספר. הרעיון הכללי מבורך, ורוב ההצעות שהועלו והתקבלו יכולות בהחלט לעזור. השפה העברית זקוקה ליחסי ציבור וגם לכל כלי אפשרי לחיזוקים ולהעשרות, שלא לדבר על תקציבים.

מתוך שלל ההצעות הוצגה אחת בדרך הדורשת דיון מחודש. זו ההצעה לפתוח כל בוקר במערכת הלימודים בחמש דקות של עברית (עד כאן בסדר גמור), ומכאן המידע עמום משהו. בכמה פרסומים נמסר שדקות יומיות אלה "יוקדשו לשיבוש נפוץ בעברית". ההצעה הזו קשורה בנהי הכללי על העברית המשובשת בפי ילדינו, נערינו, שדרינו וח"כינו.

אם זו ההצעה היא לכאורה מבורכת. אבל היא לא. יש בלבול גורף בציבור בשאלה "מהי שגיאה" ובתחושה ש"כולם מדברים בשגיאות". שגיאה נפוצה היא פער בין התקן הלשוני לנוהג הלשוני. לתקן הלשוני אלפי חוקים קטנים כגדולים, חלקם שנויים במחלוקת, כמו ההתעקשות של הדוגלים ב"לרכוב" ופוסלים את "לרכב".

ויכוחים על תקנים מסוג זה ממלאים את דפי העיתונות והאקדמיה מאז ראשית המאה ה-20', וכללים רבים שנחשבו החלטיים בעבר איבדו את תוקפם. איש מאיתנו אינו ממלא אחר כל כללי התקן הזה, בוודאי לא בשיחה ביומיום ואפילו לא בהגשת רדיו או טלוויזיה.

כדוגמה קיצונית, מי שישתמש בחיי היומיום בכל חוקי ה"א הידיעה לפני אותיות גרוניות ידבר בעברית מגוחכת, גם אם נכונה למהדרין. כך גם בשלל המצבים המביכים סביב אותיות בג"ד כפ"ת, בומ"פ והאותיות הגרוניות.

אני יגיד

הפער הזה אינו מאיים על השפה, ואינו הבעיה המאיימת על מצבה של העברית ועל עתידה. אבל נוח לעסוק בו, ויש לו מחיר כבד. המחיר הוא שישראלים גדלים בתחושה מתמדת שהם מדברים בשגיאות בכל משפט, אבל אינם מסוגלים לאתר את השגיאות האלה.

הם גם חשים כעס ותיעוב מוצדקים כלפי החבורה העוסקת בעקביות בתיקוני לשון לכל דורש. בילדותי ובנעוריי התעקשו על שירוש שיבושי לשון מכל הסוגים והמינים באמצעות הספר "ודייק". התוצאה הייתה בלבול ותסכול, ובינתיים חלק לא קטן מכללי "ודייק" כבר איבד את תוקפו.

יש שגיאות שצריך לטפל בהן, אך הן שגיאות מאז'וריות המתייחסות לכללי היסוד של השפה. "שתי שקל" משבש את ההתאם במין ובמספר האופייני לשפות השמיות, ואי אפשר לבטל את ההתאם הזה בלי לזעזע את אושיות

השפה - דבר שאין סיבה או יכולת לעשותו. כך גם לוח הפעלים, ולכן "אני יגיד" הוותיק, " נראה לי" ו"הרגשתי" מייצגים עילגות. בשביל זה לא צריך חמש דקות יומיות.

אבל הבעיה החשובה יותר בהצעה היא סדר העדיפויות ודרך הלימוד. גם אם ראוי לשרש שגיאות, בוודאי השגיאות החשובות, זו אינה נקודת המוצא. נקודת המוצא היא אהבת השפה, נקודת המוצא היא סיפורם של המילים, הצירופים, המשפטים והסיפורים.

הייתי מתחיל כל יום בבית הספר במילת היום או במטבע לשון: מאין באו, איך התגלגלו בחייה הארוכים והמרתקים של העברית, לאילו משפחות מילים הם מתחברים ואיך משתמשים בהם משוררים וסופרים, עיתונאים וילדים. מי שיכיר את השפה ויאהב אותה - סופו שגם ידבר עברית נאה, במינון הנכון, ובלי רגשי אשמה.