ראש השנה שלא אשכח
רק לפני שנה עוד התפללתי בבית החולים בו היה מאושפז בני דוד וראיתי אותו מובל בכיסא גלגלים לשמוע את התקיעה בשופר. ביום כיפור הוא כבר חזר לדבר
בראש השנה שעבר, שנת תשע"א, הלכתי בלב כבד להתפלל בבית הכנסת הקטן של בית החולים תל השומר. חודשיים וחצי חלפו מאז התאונה הנוראה ודוד בני עודנו מחוסר הכרה. חמישה שבועות בטיפול נמרץ "שניידר" והצוות המסור שהציל את חייו העבירו להמשך הטיפול אצל האנשים הנפלאים בשיקום בתל השומר. עכשיו עוסקים כל העת בשמירת התפקוד הגופני.
שומרים על פתח הנשימה שנחצב בגרונו, על הזנה שוטפת, מניעים את האיברים, שומרים על העיניים - עושים הכל ואנו ממתינים ומתפללים - שיתעורר. הרופאים חלוקים בדעותיהם. חלקם מנסים להסביר לנו שבסוג פגיעה שכזה. הימים, השבועות, החודשים החולפים - כאילו נושכים בתקווה.
"תישאר עם הילדים בבית", אמרה ציפי – אבל אני רציתי להתפלל את תפילת יום הדין - עם דוד. כלומר לא ממש איתו, הוא הרי מונח כאבן שאין לה הופכין במיטתו ולכל היותר מובילים במסדרונות המחלה במן כסא התומך בראש השמוט, עם כל הצנרת שנכנסת ויוצאת מגופו.
יום התפילות הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים. הקדמתי לצעוד אל בית הכנסת, הצטנפתי אי שם בשורה האחורית, נחבא בטליתי ומשתדל להתרכז במחזור התפילה הקטן. בשונה מבית כנסת רגיל, לבית כנסת של בית חולים – אין קהילה, לשם לא מגיעים מתוך בחירה ורוב המתפללים אינם מכירים זה את זה.
ניהול
בתוך הצפיפות האנונימית והמצוקה הכללית יכולתי להתבודד, לשטוח תחינתי - איש לא שם לב אלי – לפחות כך רציתי לחשוב.
למחרת צעדתי שוב באותה שעה ובאותו לב כבד ליום התפילות השני. שוב הקדמתי ותפסתי את מקומי בירכתי בית הכנסת הקטן, שוב התנהלה התפילה באותו אופן. אלא שלקראת התקיעה בשופר, עבר איזה רחש במתפללים. הם פנו לאחור והפנו את תשומת ליבי לכיסא הגלגלים הגדול הנדחף ונדחק לכיוון הבימה.
ברגע הראשון לא הבנתי מה רוצים ממני עד שקלטתי, שבכיסא, יושב/שוכב דוד ומי שדוחפת אותו זו ציפי שהחליטה לעשות את המסע הקשה הזה עם הכיסא המסורבל, מצדו האחד של בית החולים לצדו השני – כדי שדוד ישמע את קול השופר בראש השנה.
מיהרתי וניגשתי אליהם. פתאום הבנתי שכלל לא הייתי לבד. כולם ידעו והתפללו איתי. מצאתי את עצמי עומד עם דוד בקדמת החדר וכשהגיע שלב הקריאה בתורה נתבקשתי לעלות ולברך.
מן השמים נפל בחלקי לעלות לתורה בדיוק כשהקורא הגיע לפרשת עקדת יצחק הנקראת ביום השני. בירכתי את ברכת התורה וקראתי בלחש, הישר מתוך ספר התורה, יחד עם שליח הציבור שעמד צמוד אלי וקרא עמי בקול רם לציבור כולו.
"קח את בנך את יחידך אשר אהבת" – הלמו בי האותיות הקדושות הישר מן הקלף ובשרי נעשה חידודין חידודין – "וילכו שניהם יחדיו"...
באותו רגע הרגשתי כאילו אל האב והבן העומדים כאן מדברות האותיות, אני ובני הנמצא כאן לצדי - מובלים כעת אל העקדה. דמעות שנכבשו בבטן מאז התאונה, פרצו עכשיו נוכח המתפללים והתגלגלו הישר על ספר התורה. פחדתי לקלקל את הספר והרחקתי את מבטי.
ציפי הייתה צריכה להחזיר את דוד להמשך הטיפולים קודם לסיום התפילה ואני שבתי אל מקומי שמאחור לתפילת המוסף.
בסיום התפילה צעדתי בצעד קל בחזרה אל מחלקת השיקום. לבי כבר לא כבד עלי. חשתי שבתפילה הזו נכנסתי אל אותו מרחב, אל אותה נקודת קבלת הדין שאחריה כבר לא מפחדים – אולי כמו אברהם ויצחק. אפפו אותי כל התפילות והברכות והחסדים של עם ישראל, קטנים
וגדולים, מקפידים ופחות מקפידים, שהציפו אותנו מאז התאונה. ההרגשה הייתה משהו כמו: זהו!
כולם התפללו, גם אני התפללתי הכי חזק שרק יכולתי, עכשיו זה בידיים שלך, מה שתחליט אקבל - וזו הייתה הקלה גדולה.
"אמר רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן: שלושה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של
צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים, ואחד של בינוניים.
של צדיקים גמורים - נכתבים ונחתמים מיד לחיים. של רשעים
גמורים - נכתבים ונחתמים מיד למיתה. ובינוניים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום
הכיפורים. זכו - כותבים אותם לחיים. לא זכו - כותבים אותם למיתה"
תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה)
ראש השנה תשע"א הסתיים. עשרת ימי התשובה חלפו במהירות. שלושה חודשים כבר חלפו מאז התאונה ודוד עודנו מחוסר הכרה. את יום הכיפורים עשיתי עם המשפחה שנותרה בבית. רגע לפני שקיעת החמה בערבו של היום הקדוש, התקשרה ציפי מבית החולים. "דוד מדבר" היא אמרה כמעט בהיסטריה – "הנה דבר איתו תשמע בעצמך!"
"שלום", שמעתי את קולו המוכר של בני, חלש אך ברור.
בסיום השיחה התעטפתי בטלית ונפניתי ללכת לתפילת כל נדרי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם