זהירות, עבריין מין לפניך
מקרי הפדופיליה האחרונים מעלים את השאלה: האם לא הגיע הזמן להקים מאגר עברייני מין שמידע ממנו יהיה נגיש לציבור?
מרשם עברייני מין אינו פתרון בלעדי, אלא חלק מפתרון כולל הנדרש בישראל. הוא נוגע רק לאנשים המוכרים לרשויות ואינו עוזר לחשוף 'עבריינים חדשים', אך עם זאת, המרשם מאפשר לרשויות מעקב אחר מקום הימצאם העדכני של עברייני מין ובכך מגביר את סיכויי חשיפתם של מבצעי עבירות.
בישראל הוקם מרשם מכוחו של חוק משנת 2006 אולם היקפו מוגבל והוא חסוי, אלא בפני המשטרה, המשטרה הצבאית, קצין פיקוח ומעריך מסוכנות. עולה השאלה האם יש בסגירה כה הדוקה של המרשם, אשר אמנם מגנה על פרטיותו של העבריין, מחיר של פגיעה ביכולת ההגנה על הציבור? האם אין לפתוח את המרשם גם לציבור הרחב, כדרך לתת לקהילה אמצעים להגן על חבריה מפני עברייני המין?
כיום קיימים מרשמי עברייני מין במדינות רבות, המכירות בלגיטימיות של פיקוח ומעקב אחר עברייני מין המשוחררים לקהילה, גם אם 'ריצו את חובם לחברה' וזאת בשל מסוכנותם. כך בכל מדינות ארה"ב, בקנדה, באוסטרליה ובבריטניה. ההבדל העצום בינינו לבין המרשם האמריקאי מתבטא בכך, שפרטי הרשומים במרשם האמריקאי מרוכזים באתר המאחד את מרשמי כל המדינות ומנוהל על ידי משרד המשפטים, אליו הגישה הציבורית חופשית וניתן למצוא בו כל פרטי עבריין המין, לרבות כתובת, טיב עבירותיו ותמונה. עם זאת, ככלל נחשפים לציבור רק המורשעים בעבירות החמורות ביותר שהם, לפי ההנחה, המסוכנים ביותר.
ניתן לבקש פטור ממרשם ציבורי, כשאחת העילות היא עם השלמת תקופת מבחן או קבלת 'רשיון שיקום', לאחר שבע או עשר שנים מתום ריצוי תקופת המשמורת (או המבחן). אפשרות קבלת הפטור אמורה להוות תמריץ חיובי לעבריין לקבל טיפול הולם ולהיטיב דרכיו מול האיום שבפרסום פרטיו.
עם זאת, הנגישות למרשם בעלת מחיר גבוה ומעלה תהיות באשר ליעילותו בהשגת המטרה וכן באשר לשימושים לא נאותים, החל בתקיפת עבריינים (או של אנשים שאינם עבריינים, עקב זיהוי מוטעה) ועד ליצירת קשר בין העבריינים
טענה נוספת העוסקת בהשפעת המרשם על הקהילה עצמה, היא כי למרות הקניית השליטה של המרשם הפתוח, המידע מבליט (אולי יתר על המידה) את סכנת הפגיעה מעבירת מין ומעורר פחדים וחרדות מוגזמים. כמו כן ניתן לחשוב על סיטואציה בה ייפגע ילד, וההורים יאשימו עצמם בכך שלא מנעו הפגיעה, למרות שמניעה מוחלטת בוודאי שאינה אפשרית.
הנתונים תומכים לכאורה בטענה זו. באנגליה, שם המרשם אינו פתוח לכל דורש, נמסר כי בידי המשטרה מידע על מקום הימצאם של 97% מכלל עברייני המין, לעומת ארה"ב, שם המרשם פתוח, נמסר לאחרונה כי מתוך 630 אלף חייבים במרשם, כמאה אלף הפרו את חובת הדיווח ואין יודע את מקום הימצאם!
קיים פתרון ביניים ראוי, של חשיפת המידע באופן מבוקר, כפי שנהוג בבריטניה מאז 2004. פתרון זה כולל גישה רב מערכתית, המטילה על הרשויות השונות (רשות מקומית, רווחה, משטרה) חובה ליצור מערך הגנה מפני עברייני מין בשטחן. המידע הרלוונטי נגיש ומוחלף בין הרשויות השונות, נעשית הערכת מסוכנות אינדיבידואלית ונבנה מערך ניהול סיכונים.
כפי שראינו לאחרונה, יש חשיבות עצומה לעדכון גורמי הרווחה ולחבירה איתם ואין די בהטלת החובה על המשטרה. בנוסף, קבועות בחוק חובות גילוי מסוימות, כך כשעבריין מפר תנאי פיקוח מהותיים או נעלם הוא ייחשף באינטרנט, כולל תמונה. בנוסף, קיימת סמכות שבשיקול דעת לתת מידע לגורמים רלוונטיים, לרבות בתי ספר, שירותי רווחה ולעיתים אף לפרטים. כך למשל, נקבע שלרשויות הרווחה זכות להודיע לאישה, אם לילדים, ששותפה החדש למגורים נחשד בעבירות פגיעה בקטינים.
קיימות תכניות ניסיוניות לחשיפה חלקית של מידע, שיאפשרו להזהיר הורים ואחראים לשלום קטינים מפני פוגעים מסוימים העלולים לשוב ולפגוע בילדיהם. החשיפה במקרה זה אינה אוטומטית, אלא נתונה בידי ועדה רב מערכתית ומקבל המידע (ההורה) חב בחובת חיסיון. ההיגיון ברור: כ- 75% מהפגיעות בילדים מקורן באדם המוכר לילד ואכן, ממצאים ראשוניים מעידים על הצלחת הפיילוט.
והמחיר לעבריינים? מתברר כי למרות האפשרות הקיימת, הרשויות לא מיהרו ליידע באשר לעבריינים מסוימים, אך במקום בו נשקפה סכנה גבוהה, ננקטו אמצעים כלליים. בששה חדשים הגיעו בסך הכל 153 פניות, 79 בקשות לגילוי וב-10 מקרים נחשף מידע. (במרשם כולו יש כ-32 אלף רשומים). נראה כי מודל זה, של מסירת מידע מוגבל ומבוקר, עונה על הצורך במניעת פשעים מבלי להסתכן בתוצאות המרשם הפתוח.
ההשוואה למרשם החסוי שלנו מעלה את השאלה הברורה: כיצד ניתן למנוע פגיעות, לפחות בידי עבריינים מוכרים, כאשר הרשויות אינן יכולות להחליף מידע ביניהן? האם לא ראוי להוסיף את שירותי הרווחה, למשל, לגורמים הראויים לקבל מידע מכוחו של החוק ואולי, במקרים מסוימים בלבד, לשקול להזהיר גורמים נוספים כגון בתי ספר או תנועות נוער? כיצד ימנע החוק פגיעות באמצעות המרשם בלבד אם לא ניתן להזהיר קורבנות עתידיים, במיוחד לאור המחקר אשר הראה שהשגת מטרה זו אפשרית? האם עצם הרישום ירתיע עבריינים, כאשר על פי מחקרים קיימות דווקא עבירות חוזרות רבות יותר בהימצא מרשם? מנקודה קריטית זו, המתחדדת לאור היעדרו של טיפול ושיקום מוסדרים בחוק, מתעלם החוק הישראלי לחלוטין.
אין לי ספק כי יש לאפשר הצלבת מידע לשם הגנה על ילדים שהמטפלים בהם אינם נכנסים לגדר חוק מניעת העסקה, המחייב בירור בדבר עברו של עובד, למשל: ילדים המקבלים שיעורים פרטיים. לתמיכה ברעיון זה אציין את העובדה שהחוק הישראלי, בניגוד לדומיו בעולם, נשען על הערכות מסוכנות ספציפיות, דבר היכול לסייע במיקוד החשיפה אך ורק לאותם מקרים המהווים איום של ממש. לישראל יש עוד דרך ארוכה להתקדם על מנת שניתן יהיה לטעון כי אכן, אנו מגנים מפני עברייני מין בצורה הטובה ביותר.
הכותבת היא ראש מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם