על צביעות וחופש הביטוי
מי שקורא לחרם על ישראל, לא ילך לכלא לפי חוק החרם. הדברים האלה קורים רק למתנחלים, ובשביל זה לא צריך חוק מיוחד
ומנגד – מתעוררת מחאה עד השמים בעקבות חוק החרם. ח"כ גילאון כינתה אותו "חרפה", פרופסור מרדכי קרמניצר הגדיר אותו "מסוכן". לא פחות.
אז נתחיל בלגולל קצת עובדות על החוק הזה: מי שקורא לחרם על ישראל, לפי החוק הזה לא הולך לכלא, לא מזומן לחקירה על ידי שי ניצן, לא נעצר. הדברים האלה קורים רק למתנחלים, ובשביל זה לא צריך חוק מיוחד.
מה כן? החוק הזה אומר שני דברים על מי שקרא לחרם על ישראל: קודם כל, אם החרם גרם נזק למישהו – לדוגמה לבעלי העסקים החוקיים והלגיטימיים שפועלים ביו"ש או בכל מקום אחר, אז הנפגע יוכל לתבוע את מי שיזם את החרם.
מי ששתק מול מעצרו של הרב ליאור לא יכול לטעון בשם חופש הביטוי
שנית, החוק הזה אומר שמי שקרא לחרם על המדינה לא יהיה זכאי להטבות שהמדינה נותנת לעמותות וארגונים חברתיים. לדוגמה, מי שתורם לארגון כזה לא יהיה זכאי להחזר מס כמו כל עמותה אחרת. הארגון עצמו לא יוכל לקבל כספי תמיכה ממשרדי ממשלה. אם ארגון שכזה מתמודד במכרז שמנהלת המדינה, אפשר יהיה להחליט שעצם הקריאה לחרם היא סיבה מספיקה לפסול אותו.
כלומר, בשורה התחתונה החוק הזה לא אוסר על קריאה לחרם, ואולי חבל שכך. אדם יוכל לקרוא לחרם מעל כל בימה שבה מסכימים להקשיב לו, והוא יהיה חסין מפני
מאסר ומעצר. החוק בסך הכל הופך את מי שקורא לחרם לאחראי על מעשיו.
חרם נגד ישראל פוגע פגיעה עצומה בכל אזרח ואזרח ממדינת ישראל, ובמדינה עצמה. אין שום סיבה שהמדינה תיתן מתנות למי שקורא להחרים אותה. אין שום סיבה שמי שפוגע בפרנסתם של אלפים בגלל הדעות הפוליטיות שלו – לא יהיה אחראי כלפיהם.
מי ששתק מול מעצרו המביש של הרב ליאור. חמור מכך, מי שלקח חלק בהסתה הפרועה נגד המתיישבים שמחו על המעצר, לא יכול לטעון כל טענה בשם חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא לא חופש הצביעות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם