חצי שנה אחרי הפיגוע בברנוער מבטיח יוני: "אם לא אלך - ארקוד"
יוני בוקס, בן 15, מרותק לכיסא גלגלים. בבית החולים הוא מספר על הגעגועים לליז טרובישי, ידידתו הטובה שנרצחה והכעס על החברים מהקהילה שהפסיקו לבקר. הרופאים לא מאמינים שיוכל ללכת, אבל הוא מבטיח - עוד תראו אותו רוקד עם בריטני ספירס
באמצעות ההודעה ששיגר הוא רצה לבצע אקט רשמי של התנקות. הנער שנפצע קשה בפיגוע בבר נוער בתל אביב, שכוון אל לב לבה של הקהילה הגאה, מבקש כעת לנתק כל קשר איתה. "גיליתי שרוב הקהילה היא חרא", הוא אומר. "מה זה ירד לי ממנה. להומואים אכפת רק מהתחת של עצמם. בכלל זה לא אכפת לי שיסגרו את הברנוער ואת כל הקהילה הזאת".
פגוע וכועס, מגלגל בוקס את כיסא הגלגלים שלו הלוך וחזור בחדרו, במחלקה השיקומית של בית החולים ספרא לילדים בתל השומר. מהקירות מביטה אליו בריטני ספירס, לבושה בגד הופעה מינימלי, חמושה במבט מתגרה. חדרו בבית החולים הפך למקדש לאלילתו הנצחית. השירים שלה מתנגנים ללא הפסקה, והוא מכיר את כל המילים בעל פה.
קופצניים ופרובוקטיביים, השירים האלה מזכירים לו את החיים שלפני היריות. אז נהג לחבר צעדי ריקוד למנגינות, ולחולל מול מצלמת הטלפון הנייד בשעות הקטנות של הלילה. "במסיבות בתל אביב הייתי רוקד על הבמה", מספר בוקס. "היינו מה זה משתוללים. הריקוד משחרר אותי. מכירה את זה שיש לך אנרגיות ואת לא יודעת איך לשחרר אותן ואת מתה להתפרע? זה מה שהריקוד עושה לי".
היום , רק האצבעות של בוקס נעות במהירות. מרפרפות על המחשב שהפך עבורו שער יחידי לעולם החיצון, תחליף לרגליים שכבר לא יכולות לזוז מעצמן.
הפיגוע בברנוער, פעילות מפגש של בני נוער שמתקיימת במשרדי אגודת ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים ברחוב נחמני בתל אביב, אירע לפני כחצי שנה, ב-1 באוגוסט. במוצאי שבת, קרוב לחצות, נכנס לשם הרוצח, שזהותו עדיין עלומה, והחל לירות לכל עבר.
הוא רצח את ליז טרובישי, בת 16 ואת המדריך ניר כץ, בן 26, וכן פצע עשרה בני נוער אחרים. בוקס הוא היחידי שעדיין מאושפז בבית חולים. הקליעים שפגעו בכתף ובעמוד השדרה, הותירו אותו משותק בפלג גופו התחתון ומרותק לכיסא גלגלים. לדירת המשפחה הצנועה בחיפה, קומה שלישית ללא
אבל זה לא מה שמטריד את בוקס. "אנשים מהקהילה כבר לא שואלים מה שלומי", אמר. "רק בשבוע הראשון הם באו, ומעטים עדיין באים לבקר אותי וזוכרים מי אני. להגיד לי שהכל יהיה בסדר גם אני יכול. אז שיחפשו אותי. די, נמאס לי מהם".
הוא מדבר ללא נשימה, בפתיחות ובכנות תמימה. מהלב. "הכרתי הרבה אנשים מהקהילה שהייתי איתם בקשר", הוא מספר. "הרבה מהם ניסו להתחיל איתי, ועכשיו הם לא יודעים מי אני בכלל. היו רק כמה בודדים שתמכו בי. תנסי את להיות תקועה פה יום שלם בלי אף אחד, זה קשה".
יוני בוקס היה יכול להיות היום הסמל של הקהילה הגאה, אבל העלבון הצורב שהוא חש והטענות הקשות שהוא משמיע, הרחיקו ממנו הרבה אנשים. תביעת הענק על סך 15 מיליון שקלים, שהגיש באמצעות עו"ד איתן פלג, נגד עיריית תל אביב ואגודת הלהט"ב, לא בדיוק הביאה לו אוהדים.
"אנשים הגיבו אליי הכי באכזרי", הוא מספר. "אמרו לי: 'איזה חוצפן, יורק אל הבאר שהוא שותה ממנה'. אני קורא את הטוקבקים. פנים מול פנים הם לא מעיזים להגיד, אבל אני יודע מה הם אומרים עליי. לא מזיז לי. הם לא שווים את זה. הם לא ביטחו את המקום כמו שצריך, לא היה שומר בכניסה, לא נעלו את הדלת. זה מעצבן אותי".
הברנוער היה מקום מפלט. הוא חשוב להרבה אנשים.
"לא לי. מצדי שיישרף המקום. האנשים שם פגעו בי. יש הומואים שהם רעים. בכלל, אני מבולבל. אני לא יודע אם אני כזה או לא".
מה זאת אומרת?
"אני כבר לא יודע אם אני נמשך לבנים. אולי אני בכלל מעדיף בנות. בכלל, בנות הן יותר עדינות, הן לא אכזריות. הן לא פוגעות בך כמו בנים".
בוקס מבולבל. הפיגוע הוציא אותו מהארון לעיני מדינה שלמה, אבל עכשיו הוא בכלל לא בטוח שהיה בארון מלכתחילה. אפשר להבין את סערת הרגשות שבה הוא נתון. אחרי הכל, בוקס, בסך הכל נער מתבגר, לא תכנן להתמודד עם השאלות הכי אינטימיות אחרי שחבריו נרצחו לנגד עיניו, והוא עצמו סבל פציעה קשה כל כך.
"לפני הפיגוע לא דיברתי עם אמא או אם אף אחד אחר על הנטיות שלי", אמר. "חשבתי שיום אחד אולי זה ישתנה. שמרתי את זה לעצמי. אני זוכר שבכיתה ה' התחלתי להסתכל על בנים והתחלתי לגלוש בפורומים של האגודה. זה היה לי מוזר. חשבתי שאני היחיד בעולם שהוא כזה. לא סיפרתי לאף אחד. בכיתה בטח שלא. יש לי זכרונות מאד רעים מבית הספר. כולם שם הומופובים בארון, מוכחשים חזק. כל הזמן הם יורדים על הומואים. מקללים: 'מתחנגל' ו'אוכל בתחת'. רציתי לחנוק אותם".
בגיל 13 הוא החל להיפגש עם חברים שהכיר בתל אביב, והביטחון העצמי שלו השתפר. "זה מצא חן בעיניי, אבל זה בלבל אותי עוד יותר", אמר. "עכשיו אני כבר לא יודע מה אמיתי ומה לא. אני לא סגור על עצמי. בזמן האחרון התחלתי לחשוב שאולי אני נמשך לבנות. אני בטוח שיהיו לי ילדים מאישה, אני רוצה ואני לא מתכוון לוותר", הוא מבטיח בלהט. "אוף, כולם קודחים לי. חברים אומרים לי שאני הומו, ההורים שלי אומרים לי שאני לא. די, אני אחליט לבד מה אני! זה מעצבן כשאומרים לך ש'אתה כזה וכזה', ואתה כולך מסוחרר. זה רק מבלבל אותי עוד יותר".
"לי זה לא מפריע", הוא אומר במשיכת כתף, נזכר ברגעים ששחזר בראשו מאז אלפי פעמים. "בדרך לאמבולנס הרגשתי כמו סלבריטי. כל כך הרבה פלאשים. ניסיתי להסתיר את הפנים אבל לא הצלחתי. זו חוצפה לצלם מישהו חצי גוסס. גם אם לא רואים את הפנים שלו, לא? זה לא בסדר".
לברנוער היה נוהג ללכת עם חברתו, ליז טרובישי ז"ל. "כל החברים שלי היו מתל אביב", אמר. "חיפה זאת עיר מתה, הכל נסגר בעשר. משעמם שם. הייתי לוקח את הרכבת מחיפה, יורד בעזריאלי. אני אוהב את הבניינים הגבוהים ואת הים. זה עושה לי הרגשה נעימה. בערב הייתי מגיע, נפגש עם חברים, והייתי במסיבות כל הלילה, עד הבוקר. וואי, איך אני מתגעגע לתקופה הזאת. את ליז הכרתי במסנג'ר, והתחברנו ממש טוב. היא אף פעם לא הייתה משאירה אותי לבד. היא הייתה מחייכת ומלאת חיים, אף פעם לא עצובה או משהו כזה. אני ממש מתגעגע אליה. אני חושב עליה הרבה".
מה הייתם עושים יחד?
"מה שנערים עושים. היינו מבלים: ים, תל אביב, עזריאלי, סנטר, מסיבות. היא באה אליי לחיפה כמה פעמים, וגם אני באתי אליה. היא תמיד הייתה שומרת עליי. פעם מישהו ברושטשילד רצה שאני אבוא אליו הביתה. הוא אמר לי לבוא לישון אצלו. סתם פדופיל מסריח. היא הגנה עליי והתחילה לצעוק עליו, עד שהוא הסתלק".
במוצאי שבת הקטלניים הוא הגיע לברנוער עם טרובישי, לאחר שעזב את הבית בכעס. "באותו יום הלכתי לשם כי רבתי עם אמא", אמר. "רבנו על כסף. מרוב עצבים יצאתי מהבית. היו לי שתי רכבות, אחת בתשע ואחת בעשר, ואני, כמו מטומטם, מיהרתי לצאת ולהגיע לזו של תשע. אבל אני מנסה לא לחשוב על זה, '?אם הייתי ואם הייתי' - זה סתם בזבוז של הזמן שלי.
"התקשרתי לליז והיא אמרה שהיא מחכה לי בתחנה. ירדנו בתחנה של הברנוער, וכעבור עשר דקות זה קרה. נכנס בן אדם והתחיל לירות. אני זוכר שהייתה מוזיקה, שיר פופ כזה של קיילי מינוג. אני זוכר שפתאום כולם צורחים, ויש מוזיקה כזו עליזה. אחרי כמה דקות הוציאו את זה מהשקע".
ראית אותו? מה הוא לבש?
"הכל שחור. כובע גרב על הפרצוף. הכל לקח כמה שניות. היו יריות. הרגשתי שמשהו פגע בי. כשהוא ירה בי הרגשתי כאילו כל הגוף שלי רועד. הכתף שלי זזה והרגשתי כאילו יש חצים קטנים כאלה שממש כואבים. ההד היה חזק. היה בום מטורף, חשבתי שהאוזניים שלי מתפוצצות".
מה עוד אתה זוכר?
"שכבתי בבר. זחלתי מתחת שולחן. פחדתי שהוא יירה בי שוב. זחלתי עם הידיים ואחרי זה הרגשתי שאני לא יכול לנשום. נשכבתי והסתכלתי על ליז. חשבתי שהיא סתם שוכבת, שהיא עושה את עצמה. לא ראו עליה כתם של דם. לחשתי לה: 'ליז, ליז', כמו איזה מטומטם. הרוצח בעצמו נבהל וברח. כשהוא ניסה לצאת, הוא עמד במקום ועצר כמה שניות. פחדתי שיתכופף למטה, שיראה אותי מתחת לשולחן ויירה בי. זה היה שיא הפחד".
בוקס ממשיך ומספר: "היו צעקות חזקות של ילדים. הייתה ילדה שצעקה: 'ירו לי ביד'. האמבולנסים הגיעו. צעקתי לעזרה, אבל לא עזרו לי. הוא ירה לי בכתף ובעמוד השדרה, ושכבתי על הגב. לא ראו את הפציעה. הם היו מטומטמים, וחשבו שאני רק בהלם. אני זוכר שצעקתי לעזרה, לא עונים לי ואני מרגיש שכמה שאני צועק יותר, ככה נחלש לי הקול. הם הרימו לי את החולצה ואז הבינו. הרגשתי כאב חזק".
מה עבר לך בראש?
"חשבתי על אמא. מה היא תעשה לעצמה כשהיא תגלה. לא פחדתי למות. זה מצב כזה שלא אכפת לך מכלום. כשפינו אותי, צעקתי עדיין: 'ליז', והיא לא ענתה. כשהגעתי לאיכילוב, הרדימו אותי. הרגשתי שאני עוצם את העיניים ומת".
בוקס היה מחובר לצינורות הנשמה במשך שלושה שבועות, מהלך על הקו הדק שבין חיים למוות. כשפקח את העיניים, ראה לידו את אמו. "בבית החולים, הרגשתי באסה. זה החופש הגדול, היו לי הרבה תכניות, והן נהרסו. אחר כך הסתכלתי מסביב, והבנתי שאני צריך להגיד תודה שאני בחיים בכלל. אני זוכר שהרגשתי שהרגליים שלי עפות באוויר. כאילו הן לא קשורות אליי. הרמתי את הראש, וראיתי את הרגליים זרוקות לשני מקומות שונים. ניסיתי לקום מיד, אבל לא הצלחתי".
אחרי שחזר להכרתו, התברר שהוא סובל מפגיעות באיברים פנימיים ומפגיעה קשה בעמוד השדרה. לאחר שבועיים הוא עבר לתל השומר. בוקס מקטלג את התקופה הזאת תחת הכותרת: "הדיכאון הגדול". "לא יצאתי מהחדר", הוא אומר. "לא אכלתי. לא רציתי לראות אף אחד, רק את אמא. כל הזמן שאלתי מה עם ליז, ולא ענו לי. זה ממש חרפן אותי. בסוף סיפרו לי שהיא לא תהיה איתי יותר. הרגשתי נורא".
אתה חושב לפעמים על האיש שעשה לך את זה?
"שייחנק מצדי. הוא לא שווה את זה. מה אני צריך לחשוב עליו? בטח החיים שלו בזבל. שיבוא לפה, ואני אתנקם בו. אני אענה אותו, עד שהוא ימות. הייתי אומר לו הרבה דברים שאני לא יכול להגיד לך. הייתי יורה בו בעמוד השדרה, כמו שהוא ירה בי. בחודש הראשון קיללתי אותו והוצאתי עליו את העצבים, וזה לא נתן לי שום דבר. הוא לא שווה את זה".
אמו של יוני, אלה, בת 50, אישה נאה שעלתה מרוסיה לפני 13 שנים, עובדת כספרית במשרה זמנית, ועדיין לא שולטת בשפה העברית. לפני הפיגוע לא היה לה מושג שבנה מבקר בברנוער. את ההודעה על הירי היא קיבלה רק למחרת, כשיוני היה על שולחן הניתוחים. מאז, היא מבלה כמעט כל הזמן בבית החולים, על מיטה מתקפלת קטנה, שמוצבת למרגלות מיטתו של בנה.
"בהתחלה אמא הייתה לידי חודש שלם", מספר יוני. "היא כל הזמן בכתה, אבל היא שיחקה אותה כאילו לא. היא לא טיפחה את עצמה. עדיין לא יכולתי לדבר, אז הצבעתי על העיניים שלה. היא אמרה לי: 'מה, אני לא מאופרת?'. עשיתי כן עם הראש. 'רוצה שאני אתאפר?'. עשיתי כן עם הראש. היא חייכה אליי. היא כל הזמן אמרה לי ברוסית שהכל יהיה בסדר, ואנחנו נצחק על הימים האלה. לא הסכמתי שהיא תעזוב אותי אפילו לשנייה".
בעקבות הפציעה התהדק הקשר גם עם אביו החורג, ולדימיר שפאיזמן, שמגדל אותו מאז היה בן שנתיים. "רוב הזמן היינו רבים", הוא מספר. "עכשיו הוא בא אליי כל שבוע. אני רואה שהוא אוהב אותי ודואג לי. התחלתי לכבד אותו ואפילו התחלתי לקרוא לו: 'אבא'". את אביו האמיתי בוקס לא פגש מעולם והוא אומר כי אינו יודע עליו דבר.
חצי שנה אחרי האירוע ששינה את חייו, אין שום דמיון בין הנער המדוכא ששרד בקושי את הטבח, התחבא מאחורי משקפיים כהים ועשה אצבע משולשת לעוברים ושבים, ובין הצעיר החייכני שמתלוצץ עם רופאיו ומחכה לרגע שבו ישוב הביתה. היום יוני מנסה לרקוד בכיסא הגלגלים, מתרוצץ עם חברים בין הקומות והאגפים, וקונה לאחיות תחתוני תחרה בחנות המתנות.
"אני לא יודע איך להסביר את השינוי הזה", הוא אומר. "בהתחלה היה לי חודש נוראי. פחדתי לצאת החוצה מהחדר, לא עניתי לטלפונים. אבל זה עבר. עברתי את הדבר הכי מחריד בעולם, ואין לי מה לפחד יותר. את מבינה? עד עכשיו אני לא מאמין שעברתי את כל זה. יורים בך, פוגעים בעמוד השדרה, הקליע תקוע לך בגוף, הריאה מדממת, אתה תקוע שבועיים עם צינור בקנה הנשימה. בא לך להתאבד. אם עברתי את זה, אין עוד משהו שאני לא אצליח לעבור בחיים. זה הדבר הכי מפחיד ומזעזע שאדם יכול לעבור בחיים שלו, ואני הצלחתי להתגבר על זה. אני.
"עכשיו אני פשוט נהנה. אני לא בוכה יותר: 'למה אני לא הולך?' ו'למה אני לא רוקד?'. אם תביאי לי שני מוטות, אני אעמוד בקלות. כשאני במסעדה בבית חולים אני עובר לכיסא רגיל. אני רוצה להיות כמה שפחות בכיסא גלגלים".
כדי לחגוג את השינוי במצב הרוח שלו, התייצב בוקס לפני כמה שבועות בפתח מספרה שבקניון הממוקם בבית החולים, ודרש מהספר מייק-אובר כללי. "רציתי פסים בלונדיניים, להתעודד", סיפר. "די, נמאס מהשחור. התחלתי לטפח את עצמי, אי אפשר כל היום להיות מבואס. אני רוקד במיטה כדי לחזק את השרירים. אני יכול לעשות הכל. אני עצמאי. אז אולי אני לא מרגיש את הרגליים, אבל אם אשב על כיסא אני ארקוד.
"לא השתניתי בכלל. החיים קצת נדפקו, אבל זה לא משנה כלום. מה יש לי להתבאס? כל החיים אני אתמרמר? זה שאני לא יכול להזיז את הרגליים לא אומר שנהרסו לי החיים".
שלא תטעו. תהליך ההחלמה כרוך בהרבה משברים, אבל בוקס אומר שוב ושוב שהוא לא מתכוון לוותר בקלות. "כשמקללים אותי ואומרים לי: 'תישאר נכה לכל החיים', זה פוגע. אבל העלבות לא שוות שאני אתרגש בגללן. רוב האנשים מטומטמים?", הוא מחייך.
בסוף החודש, אם הכל ילך כשורה, הוא ישתחרר מבית החולים. הוריו כבר עברו לדירה חדשה, והוא מחכה לחזור לשגרה, חולם על שיטוטים בקניון ובילויים עם חברים. ויחד עם זאת, הוא יודע שאז תתחיל ההתמודדות האמיתית.
"יהיה מוזר לחזור לשגרה", הוא אומר. "מה שמבאס אותי זה בית הספר. אני לא רוצה לחזור. הם יעצבנו אותי עם כל השאלות שלהם, אבל זה גם קצת מסקרן אותי לראות את התגובה שלהם. הם לא ראו אותי שמונה חודשים. רק בטלוויזיה. אבל עכשיו בטח זה יהיה שונה. קשה לי להאמין שמישהו יירד עליי כשאני בכיסא גלגלים. את יודעת למי אני הכי מתגעגע? לכלב שלי".
איך קוראים לו?
"את לא רוצה לדעת... נו, טוב... קוראים לו דיק. אל תצחקי. הייתי בן 11, לא ידעתי מה זה בכלל".
מינוני האופטימיות ושמחת החיים שהוא מפגין מעוררים השתאות. בחדרו בבית החולים בוקס טווה חלומות לעתיד, חולם על קריירה נוצצת, רוצה להיות הכוכב הכי זוהר בשמים. גם צרור יריות בעמוד השדרה לא יכול להרוס לנער הזה את החלומות. "לפני הפיגוע הייתי קצת ביישן, עכשיו זה נגמר", הוא אומר.
אז מה החלום שלך?
"לפני הפיגוע פנטזתי שאני אהיה הרקדן של בריטני. כמה שזה נשמע הזוי, אבל באמת, אם היא הייתה יוצאת לסיבוב הופעות, הייתי מנסה להתקבל אליו. את יודעת שכל יום הייתי חוזר מבית הספר ורוקד שעות? לימדתי את עצמי לרקוד לבד, דרך קליפים. אני מת על בריטני. האמנתי בה כשהיא הייתה במשבר שלה. אנשים אמרו שהיא תמות, אבל אני האמנתי שהיא תחזור לעצמה, וזה באמת קרה".
ועכשיו מה החלום שלך?
"אני עדיין רוצה להיות רקדן. לא רקדתי חצי שנה, אבל בראש נשמרו לי כל הצעדים. הרופאים אומרים לי שאני לא אלך, אבל למה מי הם בכלל? כשאמרו לי שאני לא אוכל ללכת אמרתי להם: 'אני לא אלך - אני ארקוד'. אחרי כמה שניות הוא נמלך בדעתו: 'בעצם, אם לא רקדן אז דוגמן... או זמר. בעצם לא, יש לי קול מזעזע. את חושבת שאני יכול עדיין לדגמן?".
מה אתה חושב?
"אני חושב שכן. אני נורא רוצה".
שוב ושוב הוא צופה בקטע שצילם והעלה לרשת פליקס. בסרטון רואים את בוקס שר, רוקד, מפלרטט עם המצלמה. מרגיש על גג העולם. אפילו בריטני לא הייתה יכולה לעשות את זה טוב יותר.
"בגיל 13 התחלתי לצלם את עצמי במצלמה של הטלפון", הוא מספר. "הייתי שם אותו על מצב צילום עצמי, ומצלם את עצמי כשאני רוקד. אחד הדברים היחידים שמעציינים אותי זה העדשה. אבל כאן, בבית החולים, אני לא מצטלם. אין לי חשק. אני לא מסוגל להצטלם במקומות עצובים. בטח עכשיו את כותבת לך בסוגריים: 'איזה חופר'".
בוקס לא חופר. הוא נוגע ללב, והאמונה האופטימית שלו שהכל יסתדר מדבקת. את הסרטון האחרון שלו, אותו הוא מראה בגאווה, הוא צילם בשבת, ב-4:00 לפנות בוקר, שבוע לפני הפיגוע. מאז הוא מוקרן במחשב שלו כמעט ללא הפסקה. "קראתי לזה: 'הריקוד האחרון לפני', הוא אומר בשקט. "העליתי את זה מיד אחרי הפיגוע. לא רציתי שהזיכרון יימחק. רציתי שהוא יישאר אצלי".
מה אתה מרגיש כשאתה רואה את זה עכשיו?
"שאני אחזור. אני ארקוד שוב".
כשולדימיר שפאיזמן נסע למחרת הפיגוע לעבודתו הוא לא חשב שהחדשות ברדיו, שדיווחו על הרוגים ופצועים בברנוער, קשורות איכשהו לבנו החורג. גם ככה שפאיזמן, טכנאי בבזק, התעורר באותו בוקר בלב כבד. יוני עזב את דירת המשפחה בלילה בכעס, בעקבות ריב עם אמו - ומאז לא חזר.
"אמא שלו אמרה לו: 'אל תלך היום', אבל הוא התעקש", סיפר. "הוא אמר שהוא הולך למרכז עזריאלי, לא ידענו שהוא הולך לברנוער הזה. בלילה של הפיגוע לא ראינו חדשות. ב-23:30 אלה, אשתי, התקשרה אליו, אבל הוא לא ענה. היא חשבה שהוא מתבייש מול החברים לדבר איתה, ואמרה לי: 'תנסה אתה'. ניסיתי והוא לא עונה. התחלנו להתקשר כל חמש-עשר דקות בדאגה.
"התחלנו לחשוב כל מיני מחשבות. אולי הוא לא רוצה, אולי הלכה הסוללה. לא ידענו למי לפנות. בבוקר שמעתי חדשות. אמרו שהיה פיגוע בברנוער, לא ידעתי על מה מדובר בכלל. אני זוכר שחשבתי שכשהוא יחזור אני אספר לו על הפיגוע ואגיד לו שלא כדאי ללכת לתל אביב. לשנייה לא חשבתי שהוא קשור לדבר הזה.
"בתשע בבוקר הגיעה שיחת טלפון מעובדת סוציאלית, שגיששה בזהירות: 'אתה קשור ליוני בוקס?'". ולדימיר הבין מיד למה היא מתקשרת. "לא ידעתי מה לחשוב. שאלתי באיזה מצב הוא. היא אמרה לי: 'בינוני', ואחר כך הוסיפה: 'עד קשה'. תוך דקה התקשרתי לאלה. אמרתי לה: 'תעזבי עבודה, הולכים לתל אביב'. חשבנו שאולי הוא קיבל איזו מכה, אבל לא חשבנו שאנחנו נמצא במצב כזה.
"כשהגיעו לאיכילוב הם מצאו את בנם ללא הכרה ובמצב קשה מאד. "הבנו שהוא נלחם על החיים שלו. הרגשתי כאילו אני בחלום רע שעוד מעט ייגמר". הוא אומר. במקום זאת הוא מוצא את עצמו במציאות לא קלה, שכרוכה בתהליך שיקום מפרך ובהסתגלות נפשית וכלכלית מצד המשפחה. "החיים שלנו מתחלקים ללפני הפיגוע ואחרי הפיגוע. בחודש הראכ שון אלה לא הייתה מסוגלת לדבר. היא כל הזמן בכתה. אחר כך התחילה להחזיק את עצמה בידיים כי אין ברירה. צריך להיות חזק.
"באיזשהו שלב, בית החולים אמר שמקובל שכל הילדים הולכים הביתה בשישי-שבת. לקחנו אותו לבית של בני דודים, כי אצלנו אין מקום לכיסא. שלושה אנשים היו צריכים להעלות אותו למעלה, וזה היה קשה והעציב את יוני".
מלבד השיקום הארוך, הבעיה הדחופה ביותר היא כלכלית. בני הזוג אובדי עצות. רק לפני מספר ימים קיבלו הודעה מהביטוח הלאומי שבנם זכאי לכ120 אחוזי נכות, שפירושם תשלום של קצת יותר מאלפיים שקל בחודש. השבוע הם עברו לדירה עם מעלית, אבל כיוון שמדובר בדירה בשכירות, לא ניתן לבצע בה את ההתאמות הנדרשות עבור כיסא גלגלים. גם כיסא גלגלים הם לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש.
"15 אלף שקל עולה כיסא גלגלים", אומר שפאיזמן. "זה סכום שאנחנו לא יודעים מאיפה להביא. כולם אומרים לנו: 'אנחנו לא יודעים באיזה סטטוס האירוע - תאונת דרכים, פיגוע...'. אם זה לא פיגוע, אני לא יודע מה כן.
"אנחנו שוברים את הראש, איך נקנה את זה עכשיו? הוא צריך עוד המון דברים חשובים שקשה לנו להשיג, כמו מיטה מיוחדת או רכב שמתאים לו".
לאחרונה הגישו ההורים, באמצעות עו"ד איתן פלג תביעת פיצויים נגד אגודת הלהט"ב, עיריית תל אביב, חברת הפניקס ומדינת ישראל, על סך 15 מיליון שקלים. בתביעה הם טוענים שהגורמים האלה התרשלו בכך שלא ביטחו את המקום, לא שמרו עליו כנדרש ואף הפעילו מועדון לקטינים בלי לבקש את אישור הוריהם.
"אין מחיר לדבר שקרה לו", אומר האב. "מישהו צריך לקחת אחריות. מי נותן לילד קטין להיכנס למקום הזה? למה לא שואלים מאיפה הוא? למה לא מבקשים רשות מההורים?".
משום שאחרת בני הנוער לא היו מגיעים. זה מקום דיסקרטי שמיועד גם לאלה שלא מסוגלים לדבר על נטייתם המינית עם הוריהם.
"אולי זה מקום שאפשר לבלות ולשאול שאלות ולקבל תשובות, אבל אם הם כל כך רציניים הם צריכים לדעת מי הילדים האלה. היו צריכים לשאול כל אחד מאיפה הוא בא. לברר אצל ילד בן 14: 'אתה אמרת להורים שאתה באת לכאן, לתל אביב, מאה קילומטר מהבית שלך?'".
במקביל, הוריו של יוני דיברו איתו גם על הסיבות שבגללן פקד את הבר נוער, ביקשו לדעת מדוע הסתיר זאת מהם. "הוא אמר לנו שהוא פחד שאנחנו לא נבוא לבקר אותו בבית חולים, כי אנחנו כל הזמן ביקשנו שלא ייסע לתל אביב בגיל שלו", מספר ולדימיר.
ולדימיר הוסיף: "קודם לא ידענו איך לעצור אותו. הרגשנו שזה הדבר הכי חשוב בחיים שלו, להיפגש עם החברים האלה. אחרי הפיגוע היה מאד מוזר לגלות שהוא בכלל שם, אבל אנחנו כנראה לא הכרנו אותו עד הסוף, הוא החזיק בפנים את הדברים.
"גם עכשיו אני לא בטוח שהוא הלך לשם בגלל נטיות שלו לגברים. יכול להיות שהוא הלך לשם ממקום של בלבול. לא חשבנו בכלל על הדברים האלה, כל הזמן בחורות היו מגיעות הביתה".
ולדימיר מבקש להדגיש שללא קשר לנטייתו המינית של יוני, הוא יקבל מהוריו את כל העזרה והעידוד הנחוצים לו, בכל מקרה. "אנחנו לא כועסים", הוא אומר. "הדבר הכי חשוב עכשיו זה שיוני יהיה בסדר. שיהיו לו חיים נורמליים. אנחנו לא רוצים להיות מיליונרים, תאמיני לי שלא מעניין אותנו כסף. אם מישהו יכול לקחת את כל הפיצויים והוא ילך על הרגליים, אנחנו מוכנים לתת את הכל".
לעו"ד איתן פלג, המייצג את הוריו של בוקס, יש טענות רבות כלפי אגודת הלהט"ב והרשויות. "הילדים ששהו בברנוער היו חסרי הגנה לחלוטין", אמר. "על האגודה ועל הרשויות היה לנקוט את כל אמצעי הביטחון כדי למנוע מאירוע מחריד כזה להתרחש. כשמפעילים מקום לילדים בלי לקחת אישור מההורים, חייבים לשמור עליהם ברמת בטיחות גבוהה.
פלג טוען כי אירועים אחרים של האגודה מתקיימים עם אבטחה מלאה. לדבריו, העובדה שהברנוער מאובטח היום רק ממחישה את טענתו שצריך היה לעשות זאת גם קודם.
עוד הוא טוען כי המקום פעל בלי רישוי עסק, וכי אם הייתה מוגשת בקשה לרישוי, היה מתגלה שאין לו נתיבי מילוט והוא לא בטוח לאכלס ילדים. "יוני נפגע בסבב השני של הירי", אמר. "פשוט לא היה לו לאן לברוח".
עו"ד עדי ניב, המייצג את אגודת הלהט"ב, מסר בתגובה: "בימים אלה מתנהלת תביעה משפטית, בין היתר נגד האגודה, ומשכך, טענות הצדדים יידונו בבית המשפט. עם זאת, צר לנו כי במספר הזדמנויות שונות, לרבות הכתבה זו, בוחר עורך הדין לתקוף את האגודה דרך אמצעי התקשורת, וזאת בהתבסס על טענות אשר אינן נכונות עובדתית ומשפטית כאחד.
"מיום האירוע החלה האגודה להעסיק עובד סוציאלי במשרה מלאה, וזאת על מנת לרכז את הטיפול בנפגעים, ולהעניק טיפול מקצועי ומסור. כמו כן, האגודה פועלת לגייס תרומות מגורמים שונים, על מנת להקל על המציאות הקשה שבה נמצאים הנפגעים".
עיריית תל אביב מסרה בתגובה: "מדובר בגוף שאינו עירוני, אשר מקיים את פעילותו במבנה שאינו עירוני, ופעילותו אינה טעונת רישיון עסק. ככזה, העירייה אינה נושאת באחריות כלשהי באשר לפעילות במקום".
מעוניינים לקרוא עוד? היכנסו לפרויקט "זכויות הקהילה הגאה" בערוץ nrg חברה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם