מיוחד: מרצה שעזב את האוני' העברית לחו"ל כותב לחבריו
את הדיווחים על השביתה הנוכחית של חברי הסגל הזוטר בעברית אני קורא מרחוק, מקליפורניה השמשית. החבר'ה דואגים לעדכן אותי במתרחש. "שוב שביתה?", אני שואל. "הרי כבר היינו בסרט הזה". בעקיפין ידוע לי שאתם נלחמים שם עבורי, אך אני לא מאמין שאיכשהו תעזרו לבנות גשר שיחזיר אותי הביתה
חייכתי: כל הסטודנטים שלו יודעים כמה הוא שונא לשבת במשרד שלו, אותו הוא חייב לחלוק עם אחרים, שחם בו בקיץ וקר בו בחורף, ושהזוית של החלון הצר שרם כרמי, האריכטקט הגאון של הבונקר בהר הצופים, נקבעה בו בצורה מושלמת כך שתצליח להסתיר מעיניו את העיר העתיקה על אף שהיא נמצאת בקו אוירי ישר, בדיוק ממולו.
אני מתגעגע להומור המריר הזה של ירושלים, נזכר בערגה בליצן שכתב על מיכל מחזור הנייר בכניסה לחוג "פח האשפה של ההיסטוריה", ונזכר בחלון הצר, "חרך הירי" הזה, במשרד המרופט ההוא: כל שאפשר לראות ממנו הוא גג קירח המשמש כפינת עישון לא רשמית של כל אלה שאין להם כוח לגרור עצמם לקומת הקרקע. אוף, כמה זמן לא ראיתי סטודנטים מעשנים.
אבל החברה העומדים לסיים את הדוקטורט בעברית, או שסיימו פחות או יותר יחד איתי, דואגים לעדכן אותי במתרחש. "שוב שביתה?" אני שואל. "הרי כבר היינו בסרט הזה.
שוב אני שומע את הנימוקים הרשמיים והלא-רשמיים: קיצוץ הולך ומתמשך בתקני הסגל הזוטר, אוניברסיטה שויתרה על הדור הבא של החוקרים, שהופכת מוסד מאובן דווקא ככל שהיא מדברת יותר בלשון איסטניסטית על הצורך בחסכון, ביעילות, בצורך להתחרות באוניברסיטאות אחרות.
הסוגיה שעל הפרק כבר מזמן אינה נראית לי סוגיית המאבק בין הסגל הזוטר לסגל הבכיר, אלא מאבק דורי מוסווה היטב. איני הראשון להתלוצץ על כך שהאקדמיה הישראלית מתחלקת בין אלה הנאבקים בבריחת הסידן לבין אלה הנאבקים בבריחת המוחות, ושתי הקבוצות הללו הן, על פי רוב, קבוצות גיל שונות.
בעיני, ובעיני רבים בני דורי, דור המורים שלי מתאפיין לא אחת בהתקרנפות ובהתחסדות, לא בניסיון אמיץ לנסות ולייצר מציאות אקדמית אחרת. א' סיפרה לי על סף דמעות כיצד, לכשסיימה
"הוא פשוט אמר לי 'עזבי, אנחנו ענף יצוא", היא סיפרה לי מתייפחת. "אפילו את המריחה הדיפלומטית המתבקשת – להגיד לי משהו בסגנון של 'בואי נראה אולי...אבל אני לא מבטיח', או 'תפני לפופטיץ ואולי הוא ידע' הוא לא טרח לעשות".
א' רוצה לחזור ארצה אחרי כמה שנות לימודים ומחקר באירופה. היא אמא צעירה. היא בוכה לא משום שנעלבה "על עצמה" אלא משום שהיא רוצה שילדיה יחיו במקום בו מדברים עברית, לא רחוק מסבא וסבתא. סיפרתי לה שזה בדיוק מצבנו. לא סיפרתי לה שבסבב השביתות הקודם אותו דיקן התראיין לפופוליטיקה ודיבר על הצורך לעצור את בריחת המוחות, אבל רק אחרי שדואגים לשכר המרצים הבכירים.
אומרים שהסיבה לקיצוצים של הדוקטורנטים והמסטרנטים היא, בין השאר, לייצר משרות סגל משרות חדשות לחוקרים צעירים במקום כל מני דינוזאורים שפורשים לגמלאות. "בינתיים", כפי שהסברתי לחבר מהמילואים שהתקשר מהארץ בסופ"ש לשמוע מה נשמע, "זה ממש לא קורה".
"הלוואי והייתי יכול לומר שפשוט הגעתי מקום שני או שלישי בתחרות, אבל בפועל אין אף משרה הנפתחת בארץ, לא בשום אוניברסיטה, וגם לא במכללת עמק ההוא וגבעת המה-שמו". סיפרתי לו שכאן בסטנפורד מבסוטים ממני והם מציעים לי להשאר שנה נוספת. "רק אל תגמור לי כמו איציק בננה בציריך" הוא מצטט לי אוטומטית מתוך הסרט מבצע סבתא.
שיהיה לכם בהצלחה שם במאבק בקמפוס, ואני מקווה שלפחות תהנו בהפנינג המחאה. בעקיפין ידוע לי שאתם נלחמים שם עבורי, מקווה, אך לא מאמין, שאיכשהו תעזרו לבנות גשר שיחזיר אותי הביתה. אני מצטער שלא אוכל לבוא להשתתף במחאה.
אני עסוק בהכנת הרצאת הפתיחה בקורס שבו אפרשן בפני הסטודנטים האמריקאים הממושמעים שלי את תורותיהם של כמה מהאינטלקטואלים היהודים-גרמנים הבולטים של המאה העשרים – ליאו שטראוס, אדורנו, ארנדט ואחרים – אותם בני בלי בית שהפכו את חווית הגלות למטאפיזית, לפואטיקה של המודרניות המיוחדת. כך מרגישים בענף היצוא.
הכותב ביקש להישאר בעילום שם. השם המלא שמור במערכת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם