מאבק הסגל הזוטר: כך מעניקים השכלה במסלול הזול ביותר
ד"ר אסתר סרוק עובדת באוניברסיטה העברית כבר חמש שנים, ועדיין נחשבת כסגל זוטר. בלי קביעות, בלי תנאים, בלי יכולת להתקדם. כשהתקנים מקוצצים, עובדים כמוה הם הראשונים ללכת. סרוק: "עובדי הסגל הם עובד קבלן. אומרים להם תעמדו מול כיתה, תנו שיעור, תקבלו לפי שעות, וברגע שיצטברו זכויות נפטר אתכם"
הסגל הזוטר של האוניברסיטה מורכב מסטודנטים לתארים מתקדמים שמתרגלים בכיתות, עוזרים בהרצאות ובודקים תרגילים, עבודות ומבחנים. חברים נוספים בסגל הזוטר הם גם דוקטורנטים שמעבירים תרגולים בכיתות, והשלב הבא הם עוזרי מחקר שאחריהם באים מורים בוגרים, בעלי תואר שני ושלישי, שעומדים בפני כיתה ומלמדים קורסים אקדמיים.
למסלול האחרון קוראים "מורה מן החוץ", או כמו שד"ר סרוק קוראת לו: מסלול העסקה זול. "זה מסלול זול", מדגישה מנהיגת ארגון עובדי הסגל הזוטר, "כי זה מסלול העסקה שאין בו תנאים סוציאליים, הוא זמני, אין לו קרן השתלמות ואין לו קרנות מחקר, וגם השכר שלו בסיסי ביותר".
סרוק עובדת באוניברסיטה העברית כבר חמש שנים. "אני שם משנת 2005", היא אומרת. "התחלתי כמורה, ולפני שנתיים עברתי ללמד כעמית הוראה, שזה נחשב סוג של התקדמות".
היא אמנם נמצאת עכשיו בשלב הגבוה ביותר של הסגל הזוטר, מועסקת במשך 12 חודשים בשנה וזוכה לפנסיה ולאפשרות לקבל קרן השתלמות ואפילו קרן קשרי מידע - זכויות לא מובנות מאליהן כשמדובר בסגל הזוטר - אבל אפשרות קידום אין לה. "כשביקשתי לקבל תקן קבוע, להגיע לסגל הבכיר, אמרו לי שאין סיכוי", היא אומרת. "מקפיאים את כל התקנים".
המקרה הפרטי של אסתר סרוק הוא מקרה מבחן טוב להדגמת הבעיה. מה היא השקיעה במסלול ההשכלה שלה, ומה אפשרויות הקידום שלה במרחב ההשכלה הישראלי בשנת 2010. את הדרך שלה באקדמיה הישראלית התחילה אסתר בלימודי תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטה העברית.
היא הוציאה גם תעודת הוראה, המשיכה ללימודי תואר שני של פולקלור יהודי והתמחתה בסיפורי עם בלאדינו. בשנת 1971 הקימה אסתר מחלקות שיקום ורווחה בעיריית ירושלים, ב-1987 יצאה מהעירייה והקימה מערכת תגבור לימודי
הדוקטורט החדשני בסוגו של אסתר, שבזכותו הוזמנה ללמד כל קיץ באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, עוסק בחקר המשפחה כגורם מחנך, כסוכן חינוך מרכזי של הילדים מול מערכת החינוך שלא רואה את תפקיד המשפחה ככזה. ד"ר סרוק פיתחה בדוקטורט שלה מודל מחקרי, שבונה דרכי התבוננות על משפחה כמקדמת מוטיבציה, מקנה ביטחון ומעצבת דפוסי התנהגות זהות וערכים.
"חקרתי שתי משפחות בארצות הברית, את המשפחה שלי ועוד משפחה יהודית אמריקאית, וכשחזרתי לארץ ראיינתי לעומק ארבע משפחות ישראליות ועוד 300 משפחות שאיתן עבדתי בבתי ספר", היא מספרת. "דרך המחקר האיכותני הזה התפתח המודל המחקרי, שדרכו מורה יכול לעבוד עם משפחה של תלמידים ולהבין את התהליך החינוכי-הפנימי בתוך המשפחה".
בישראל , אומרת סרוק, יש פערים עצומים בין משפחות מאוד עשירות, שלא מבלות זמן עם הילדים, ובין משפחות מוחלשות שמעבירות את הפולקלור המשפחתי ויוצרות דרכו דיסוננס גדול בנפשו של הילד.
"הביקורת החריפה שלי היא על מערכת החינוך, שלא טורחת להבין את החינוך המשפחתי של מהגרים", היא אומרת. "עדיין משנים בארץ את שמותיהם של ילדים שבאים מאתיופיה ויוצרים טראומה איומה בנפשם".
סרוק מעבירה קורסים למורים, מנסה ללמד אותם איך להבין את התלמידים שלהם. "התובנה האחרונה של המורים שהשתתפו בקורס היא שבאתיופיה למשל, תפיסת הזמן היא לגמרי אחרת מאשר בארץ", היא מספרת.
"כשמורה כאן בארץ צועק על הילדים שאיחרו לכיתה, הרי שהוא לגמרי לא מבין מאיזה תרבות הם באים. וכשהוא מלבין את פניהם בכיתה בגלל שהם לא מישירים מבט, הוא לא לוקח בחשבון שלהישיר מבט למבוגרים בתרבות האתיופית זאת חוצפה שאין כמוה".
במקביל להשלמת הדוקטורט, ניהלה סרוק את מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית בארצות הברית, וכשחזרה לארץ הקימה מרכז לחינוך יהודי משפחתי בירושלים, שהתפתח למרכז להכשרת סטודנטים לפרחי הוראה לחינוך. בשנת 2005 השתלב המרכז בפקולטה לחינוך באוניברסיטה העברית.
אך ליד כל אלה - ההשכלה הענפה, המוח היצירתי, המחקר החדיש, המעמד התעסוקתי שלה הוא עדיין חסר ביטחון. כל אלה לא עוזרים לה לקבל ביטחון תעסוקתי במוסד האוניברסיטאי שבו היא עובדת כבר חמש שנים. להפך, ככל שעובר הזמן, הביטחון התעסוקתי של הסגל הזוטר באוניברסיטאות בארץ בכלל, ובאוניברסיטה העברית בפרט - הולך ופוחת.
הנתונים מהאוניברסיטה העברית מראים שכעשרה אחוזים מתקני הסגל הזוטר קוצצו בסמסטר האחרון. נציגי ארגון המורים והחוקרים (הנקרא "מו"ח") - הארגון שמאגד בתוכו את המתרגלים, המאסטרנטים, הדוקטורנטים, מורים מן החוץ ועמיתי הוראה - עבדו קשה כדי להבין את תמונת הקיצוץ של עשרת האחוזים, וביקשו פגישה עם נשיא האוניברסיטה, פרופ' מנחם בן-ששון.
הנשיא ישב מולם והסביר שעל ראשה של האוניברסיטה העברית הונחתה גזרה ממשרד האוצר, ולא נותרה לו ברירה אלא להנחית אותה על ראשי החוגים באוניברסיטאות - מה שיוצר את הקיצוצים הנרחבים בכל החוגים.
בהתחלה דובר על שישה אחוזים. אחר כך הורחב הקיצוץ לשבעה אחוזים, עד שבסמסטר האחרון התגלתה התמונה הכוללת, של עשרה אחוזי קיצוצים. מהמערכת נפלטו מאה עובדי הסגל הזוטר, שהיו הראשונים להיפלט בגלל החוזים האישיים הלא-מוגנים, אך הקיצוצים גרמו לביטול שעות לימוד, ביטול תרגולים, צמצום עבודות וסמינרים.
סטודנטים התלוננו שיש להם הרבה פחות קורסי בחירה, שכיתות התרגול עמוסות. עובדי הסגל הזוטר ישבו לפני שבוע מול נשיא האוניברסיטה מנחם בן שושן שאמר להם: ידיי קשורות. תפנו לאוצר.
אחוזים גדולים מאוד מתקציב האוניברסיטה, אומרת ד"ר סרוק, מיועדים לפנסיות של הסגל הבכיר, למשכורות ולהנהלה. בכל אלה לא נוגעים. בסגל הזוטר לעומדת זאת, בגלל החוזים הלא-מוגנים, אפשר לקצץ מהיום להיום. וכך אכן עשו.
"וזאת נקודה כואבת", אומרת סרוק, "כי אני מעבירה היום סדנאות לסבתות שילדיהן ונכדיהן נמצאים בחו"ל, והסיבה שהם נמצאים בחו"ל היא בריחת המוחות - כי האוניברסיטאות לא יכולות לספק היום ביטחון תעסוקתי לדור הבא".
את הבעיה מכירה אסתר לא רק מניסיונה המקצועי האישי, אלא גם דרך בתה. "בתי, בעלה ושלושת ילדיהם מתגוררים בארצת הברית כי האוניברסיטה שם מספקת לו מעבדות ותקנים לצורך המחקר שלו בפיזיקה", היא מספרת.
"זה אבסורד, כי האוניברסיטה העברית השקיעה בו, בחתן שלי, את שנות הלימוד והידע - ואת הפירות קוטפת האוניברסיטה בארצות הברית". הבעיה הגדולה והחדשה יחסית במדיניות של היום, היא שברגע שבכירים יוצאים לפנסיה לאוניברסיטאות אין משאבים לחדש את התקנים.
בנקודה הזאת זולגים המוחות הטובים לארצות אחרות, אותם מוחות מבריקים שרואים את העתיד שלהם באקדמיה, אך לא מוכנים להיות מועסקים כעמיתי מחקר שכל סמסטר שני יפטרו אותם כדי שלא יצברו זכויות סוציאליות.
"אנחנו מדברים היום על תשלום של 12 אלף שקל לסמסטר של ארבעה חודשי עבודה, זאת משכורת מינימום שגם לא לוקחת בחשבון את העבודה מול הסטודנטים ובדיקת המבחנים", אומרת ד"ר סרוק.
"ובמובן הזה, עובדי הסגל הזוטר הם עובד קבלן במובן הכי בסיסי של המונח. אומרים להם תעמדו לפני כיתה, תנו שיעור, תקבלו לפי שעות - וברגע שיצטברו לכם זכויות נפטר אתכם. אולי נשכור אתכם בשנה הבאה, ואולי לא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם