תנו לאנשי הסגל הזוטר את מה שהם מבקשים

אנשי האקדמיה הנאורים לא אוהבים מאבקים חברתיים. הם מערערים את הסדר החברתי הקיים שהביא אותם לאליטה האקדמית

יאיר נתיב | 28/2/2010 16:26

בימים האחרונים עלה לכותרות מאבק הסגל הזוטר באוניברסיטה העברית. לא לכותרות הראשיות, כמובן, שכן בכל זאת מדובר רק במאבק חינוכי שאין בו נושאים צהובים ותקשורתיים; אך בכל מקרה מדובר בהזדמנות טובה לבחון את היחס של המדינה לחלק ממחנכי דור האקדמיה הבא.

מאבקים מסוג זה אינם חדשניים במיוחד, ובמקרים רבים הם לא מצליחים מסיבות פנים-מאבקיות. הסיבה לכך טמונה בעובדה שחברי הסגל משתייכים לאותן קבוצות שיש להן מה להפסיד. בשונה מהתארגנויות עובדים אחרות, כמו אקרשטיין ומאבקים דומים שמדווחים לאחרונה, חברי הסגל נאבקים להיכנס לאליטה האקדמית השלטת. אנשי אקרשטיין יכולים (גם אם תוך קשיים רבים) למצוא עבודות דומות עם שכר דומה. עבור אנשי האקדמיה אין ברירה אחרת.

יש לאנשי הסגל מה להפסיד כי מדובר בקבוצה קטנה, יחסית, עם כישורים מאוד מסוימים. קבוצה שנחשבת יוקרתית, שמתאמצים להיכנס אליה ואין דרך אחרת לעשות זאת מלבד הסכמה לתנאי השכר. אף אחד מהחברים לא יכול להרוויח אם ייתפס כמי שנאבק נגד הממסד האקדמי.

החברים צועדים בדרך ללא פתרונות ברורים: מצד אחד, חברי הסגל הזוטר הצעירים דואגים למעמדם ומפחדים להיאבק. הם בתחילת הדרך ולא רוצים ששמם ייקשר לפעולות חתרניות נגד הממסד האקדמי. מצד שני, "המבוגרים" הם לעיתים אינם בעלי כוח מספק ולא תמיד מצליחים לגייס את דור העתיד של המאבק.

אנשי האקדמיה הנאורים, ברובם, לא אוהבים מאבקים חברתיים. הם מערערים את הסדר החברתי הקיים, זה שהביא אותם לאליטה החברתית והאקדמית. הם מצרפים את חבריהם החדשים בקפידה. לרוב מדובר באלה שהם בעלי דעות דומות לשלהם. לרוב מדובר באנשי השמאל, אנשי הליברליזם שמקומם, כמובן, רצוי. אבל מה בנוגע לפלורליזם? מגוון דעות? בהזדמנות אחרת. כך נוצרת תקרת זכוכית אקדמית שנוחה למי שנמצא מעליה.

לימדו אותם לקח

פעמים רבות עולה גם טיעון התקציב. האחרון, נהוג לומר, מחולק כעוגה. ובמדינה כמו שלנו פשוט אין מספיק כסף לפרוסת ההשכלה. כך לשון הטיעון: במדינתנו יש מלחמה ולסגל הזוטר לא נשאר כסף. זה טיעון כללי שקשה מאוד להתייחס אליו. כי הרי לאף אחד מאיתנו אין גישה לתקציב הביטחון ולחלוקה שנעשית בו. עם זאת, לאור התנאים הדלים להם זוכים חברי הסגל הזוטר, זה טיעון שקשה להסכים איתו.

כשהשכר של חבר סגל זוטר נמוך לעיתים מזה של מלצר או מאבטח, כולנו מפסידים מכך. ברגע שדוקטורנט צריך לפרנס את עצמו למחייתו, ושכרו נמוך באופן משמעותי משל אחרים בגילו שעוסקים בעבודות בעלות אחריות נמוכה יותר, כולנו הפסדנו. כשהמשוואה היא משלוח פיצות אל מול בדיקת עבודות, מבחנים ומענה לסטודנטים - כשבמשרה הראשונה ישתכר יותר, כולנו הפסדנו. כשיש חברת סגל שבמשך 19 שנים (!) התקיימה ממלגות, מדובר בביזיון שממנו כולנו מפסידים.

צריך לזכור שבמקור, המצב לא היה אמור להגיע לזה. בהסכמי השכר הפורמליים שקיימים הגיעו אנשי הסגל לתנאים מצוינים.

אלא שהתנאים המצוינים האלה, בסופו של דבר, נמצאים בעוכרם. הם גרמו לכך שהמערכת מצמצמת את התקנים, ולכן מי שעדיין שרוצה לעבוד בה נאלץ לעבוד מחוץ לתקן ובשכר מינימום במקרים רבים. כך, ישנם חברי סגל שמקבלים סכום של כ-20 שקלים לשעה על עבודתם. כך, אם לפני מספר שנים היו 1,300 תקנים, כיום יש 950.

כך מלמדות האוניברסיטאות (ואולי, בעיקר, האוצר) לקח את מי שניהל את המאבק שבזכותו קיבלו אנשי הסגל הזוטר את תנאי השכר המוצלחים יחסית. איתנו אל תתעסקו. אותם אנשי סגל ילמדו דיני עבודה ועבודה סוציאלית. אותם אנשי סגל ילמדו את הגישות לסוציאליזם ולערכי שוויון. פשוט כי אין להם ברירה אחרת.

ההפסד מהפגיעה בהשכלה הגבוהה הוא, כמובן, של כולנו. אז נכון, אין כסף. ונכון שיש גם לא מעט אנשי אקדמיה בכירים שהמצב כואב להם. אבל כל עוד לא יימצא פיתרון מערכתי לבעיה, וכל עוד היא לא תוגדר ככזו שנמצאת בסדר עדיפות גבוה, המדינה לא תלך קדימה. המשאב האנושי הוא אחד החשובים שלנו, ואסור להזניח אותו בגלל קשיי תקציב.