ניצחון הפירוס של ישראל והרשות
נתניהו נאם, אבו מאזן נאם וכולם מחאו כפיים. בסופו של דבר שני הצדדים הפסידו מהמהלך באו"ם
מומחים היודעים לקרוא את צפונות הלב של שני המנהיגים ועמדותיהם של נציגי מדינות העולם, יודעים גם להעריך ששום דבר ממשי לא יצמח מהמהלך הפלסטיני. כל אזרח ישראלי מייחל שהערכות אלה יתגשמו. ישנה בעיה קטנה, מבחינת אליה וקוץ בה: המציאות איננה תמיד נתונה לחיזוי כה מדויק.
נאום אבו מאזן היה צפוי לחלוטין וכולו מכוון היטב לאוזניים הפלסטיניות וגם אלו של נציגי מרבית מדינות העולם התומכים בעמדה הפלסטינית. המוטיב העיקרי בנאום אבו מאזן היה השטחים הכבושים והבנייה בהן. לא בכדי בחר אבן מאזן במוטיב זה: העולם תומך בעמדה הפלסטינית, ומאידך מגנה את ישראל, ללא הפסקה.
וכך אבו מאזן: "מפעל ההתנחלויות הוא תמצית מדיניות הכיבוש הישראלית על אדמת העם הפלסטיני - עם הפעלת כוח, אפלייה גזעית, זו מדיניות הנוגדת את החוק ההומניטארי והחלטות האו"ם. היא האחראית לכישלון תהליך השלום ולהחמצת עשרות הזדמנויות שצצו בעקבות חתימת הסכם אוסלו ב-1993 בין אש"ף לישראל למען השגת שלום שיפתח היסטוריה חדשה באזור", סתם ולא הוסיף. לא פירט מדוע הכישלונות וההחמצות.
מובן מאליו שאין זו האמת כולה אך מדוע לא יגרוף אבו מאזן מחיאות כפיים? גם נושא הפליטים לא נשכח על ידי אבו מאזן, כי הרי ללא אזכורו, ספק אם יכול היה לחזור הביתה.
מחיאות הכפיים אינן מדד להצלחה
נאומו של ראש הממשלה הוגדר כמצוין. אין טעם להתווכח על אבחנה זו אלא לשאול מה הייתה תכליתו ובמה הוא קידם אותנו לקראת סיכול המטרה הפלסטינית? מחיאות הכפיים אינן מדד להצלחה. הרמת ידיים בהצבעה כן. האם בעקבות הנאום של מר נתניהו לא תורמנה הידיים בעד הפלסטינים? התשובה ודאית: כן תורמנה.
הייתה לנתניהו הזדמנות להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה ולגלות לבאי העולם את פרצופו האמיתי של אבו מאזן. מעל בימת עצרת האו"ם היה צריך נתניהו לומר בריש גלי שהוא מניח על השולחן את תוכנית השלום המקובלת על כל מדינות העולם, כולל ארה"ב, ומוכן לחתום עליה מיידית.
וזו התוכנית:
א. הקמת מדינה פלסטינית על 96-94 אחוז משטחי הגדה המערבית, בתוספת חילופי שטחים של אחוז עד שלושה אחוזים בקו הירוק, וכן ריבונות פלסטינית על כל שטחי רצועת עזה. בנוסף יהיה "מעבר בטוח" שיחבר בין הגדה המערבית לרצועת עזה.
ב. כוח בינלאומי יופקד על הביטחון לאורך הגבול עם ירדן.
ג. ישראל מוותרת על ריבונותה בבקעת הירדן. אולם, נסיגתה ממנה תהיה הדרגתית מטעמי ביטחון: בין היתר היא תחזיק צבא בבקעת הירדן למשך 3 שנים.
ד. חלוקה אתנית של ירושלים: השכונות הערביות בירושלים יהיו תחת ריבונות פלסטינית והיהודיות יהיו תחת ריבונות ישראלית.
ה. תהיה ריבונות פלסטינית על הר הבית וריבונות ישראלית על הכותל המערבי.
ו. זכות השיבה לא תתממש בישראל לעולם, וייאמר כי לפלסטינים זכות שיבה לביתם הלאומי שיוקם.
ז. החתימה על ההסכם תציין את תום הסכסוך.
להעמיד את הפלסטינים במבחן
כפי שעשו בעבר, אבו מאזן וראשי חמאס היו דוחים את התוכנית וישראל הייתה מוכיחה לעולם שסרבן השלום האמיתי הם מנהיגי הפלסטינים.
התוכנית המוצעת אינה חדשה. מאז שנת 2000 היא הועלתה על ידי כל ראשי הממשלה, למעט נתניהו, ונדחתה על ידי הפלסטינים. למען היושר יש להדגיש שהתוכנית לא מקובלת על נתניהו, אך במקום נאום חסר חשיבות, היה צריך, כאמור להעמיד את הפלסטינים במבחן מול כל העולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם