דם ונקם עדלאידע
הרחוב התל אביבי השקט הפך בתוך שניות לזירת קרב. שלושה צעירים נוטפי דם זה עתה נדקרו. אבל אז הפחד הפך לתזזית – והם חיפשו נקמה
בשעת ערב מוקדמת יחסית של שישי הגעתי עם חברים לשכונה הדרומית. על אף שהרחובות היו ריקים כמעט, בקושי פילסנו לעצמנו חנייה. ידידי היקר שהחנה את הרכב ציין שהוא לא רואה כלום, עד שייעצנו לו להסיט את פאתו מעיניו – גם הוא טרם התרגל לצרור התלתלים עשוי הפלסטיק שעל ראשו – ואז אולי יבחין עד כמה הוא קרוב לפגוש הרכב השכן.
התיישבנו בפאב, אכלנו משהו, שתינו קצת ועוד קצת, והליפסטיק התכול שנקנה במיוחד לפורים במבצע של שישה צבעים בעשרה שקלים, כבר ירד כמעט כליל מהשפתיים. דיברנו בפתיחות על אהבה ויחסים, ההבדלים בין גברים לנשים – על רגישות וחיסרה. צחקנו, וגם דמעות ירדו, וכשהרמנו עינינו מעולמנו הקטן שבשולחן הפינתי כבר היה הפאב די רועש ורוגש. עדיין לא כל כך צבעוני ופורימי.
יצאנו לרחוב, ירד גשם. לא רצינו הביתה, חיפשנו מקום לרקוד בו. ואז נשמע קול ניפוץ זכוכיות.
בצידו השני של הכביש שכב צעיר על הרצפה, שלושה אחרים בעטו בו, שברו עליו בקבוק ריק של וודקה פינלנדיה. אחר כך ניפצו בקבוקי בירה, ושבו ודקרו את גופו. בחוסר אוניו הוא נראה כמו ג'וק מפרפר. נדהמנו. אף פעם בחיי לא ראיתי קטטה "אמיתית" כזו, עם דם וזכוכיות ומבטים מוטרפים.
הכבישים בפלורנטין צרים. עד כדי כך, שנדמה לי שהרגשתי פיסת זכוכית מנופצת שעפה לעברי.
שניים נוספים, שבחוסר מזלם בחרו ללכת דווקא בצד ההוא של הכביש, הרגישו תוך שניות את קהות הזכוכית על גופם. ותהיתי על רוע מזלם, ואיזו תחושה שעברה עליהם כשדבר איום שכזה קורה לשניים שבסך הכל נקלעו לצד לא נכון, וריחמתי עליהם, ובירכתי על ההחלטה שלנו להיכנס לפאב הזה ולא לפאב הקטן ממול.
פתאום נעצרה תנועת האנשים, המבט של כל העוברים נעשה מבריק, תוהה, מבוהל. השלושה ברחו, משאירים מאחוריהם שלושה פצועים נוטפים דם. מבולבלים הם נכנסו
המשטרה הגיעה תוך דקות, שאלה שאלות, התעמתה עם כמה בעלי ברים סקרנים שנדחקו לזירה ועזבה. הפצועים נותרו במקום, האף של אחד שבור, נפוח וסגלגל, פניו מעוטרות חתכים קטנים ועיניו חתומות. אחר נחתך בכתפו ובראשו, רצה לשתות משהו עם אלכוהול – להקל ולו במעט על רעידות גופו שיצר האדרנלין הכפוי. הם חיכו לאמבולנס.
"הוא הציל את חיי", אמר הבחור שעמד לידי בעברית עילגת. התברר שנוטף הדם רק ניסה להרגיע את הרוחות וחטף את מלוא האש. "איזה טירוף, אני לא מבין מה קרה כאן", אמר באנגלית בעלת מבטא מזרח תיכוני.
ואף אחד לא זז מהקיוסק הסמוך, והפצועים עוד חיכו לסיוע רפואי. "אנחנו מחכים להם", אמרו.
"למי?", שאלתי. "לאמבולנס?".
"לא, זה שטויות, אנחנו מחכים לרוסים שיחזרו", אמרו עוברי האורח התמימים לכאורה, המסכנים, החבולים, והבחור שזה עתה ניצלו חייו. "נפוצץ אותם", אמרו כשפיסת הבד כבר הייתה ספוגה בדם.
לא ייאמן. אלה שלפני כמה רגעים אמרו שהם לא מבינים למה זה קרה, ואיך יכול להיות, ואיזו מדינה משוגעת – מחכים לנקמה. הפחד הפך לתזזית אלימה, הרעידות הפכו לקיפוץ אגרופים והעיניים תרות אחר חשודים. רחמיי שלי עליהם הפכו לסימני שאלה נטולי חמלה.
בפעם הראשונה בחיי סרטונים ממצלמות אבטחה הפכו מציאות, פעם ראשונה שדיברתי עם אדם שזה עתה נדקר – שהפך מג'וק קפקאי לנוקם חסר עכבות. הדברים האלה באמת קורים. כמה מהר, כמה חסר עכבות, פראי, מטומטם ומדויק.
פורים הפך לצבוע בצבעי ארגמן. חבל שאף אחת מהדמויות לא הייתה מחופשת אלא אמיתית, ורצונם נקם עדלאידע. פורים שמח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם