מנגינת הניצחון של חברי התזמורת האנדלוסית
כשהגיעו הודעות הפיטורים אל נגני התזמורת האנדלוסית, יצאה הצ'לנית לאריסה לינצקי לעבוד בניקיון כדי להביא אוכל הביתה. עכשיו, אחרי מאבק ארוך ועיקש שלה ושל הנגנים על מקום העבודה שלהם, היא יכולה לחזור לנגן. סיפור על ניצחון העובדים
קרסתי כלכלית. היא אומרת. היא חד הורית, בת 45. עלתה מרוסיה בשנות התשעים ומנגנת בתזמורת מהיום שהוקמה. כשפיטרו את הנגנים ומנעו מהם משכורות הגיעה לאריסה, כמו שאר הנגנים, לקצה גבול הסבל והמאמץ וחיפשה עבודה במקומות שהיו זרים לה. ניקיון, טיפול באחרים, כל הדברים שאינם בגדר עבודה טבעית למוזיקאית מקצועית בוגרת אקדמיה.
כשלאריסה ממש מתרגשת והמילים בעברית נחנקות לה בגרון היא מבקשת שתום ייכנס לשיחה. תום כהן, מנצח התזמורת האנדלוסית, היה כמו שומר הסף של הנגנים. צעיר, בוגר האקדמיה למוזיקה, נגן בינלאומי במנדולינה ומנצח שיצא לים הסוער עם חבורת הנגנים שלו והצליח, אחרי שנה וחצי של פגישות-דיבורים-התעקשויות-וניצחון התבונה, להשיט אותה בחזרה אל חוף מבטחים.
"ב-13 בינואר השנה", אומר תום, "קיבלנו את תוצאות השימוע שנעשה לנו ושקבע שאנחנו התזמורת האנדלוסית האמיתית, וגם קיבלנו מיליון וחצי שקל לשנת 2009 - סכום שכולו הלך לתשלומים לנגנים שלא קיבלו שנה וחצי משכורות".
הסיפור של הצ'לנית לאריסה, שמאחוריה עוד נגנים במצב דומה, הוא סיפור על ועד עובדים שהגדיר את עצמו מול מערכת של מנהלים. ועד עובדי תזמורת שיצא להילחם על מקור פרנסתו, וניצח. לאריסה ותום, שמייצגים את התזמורת האנדלוסית כולה, הם סיפור אופטימי על ניצחון של עובדים.
התזמורת האנדלוסית, שהעלתה לאולמות הקונצרטים את המוזיקה של יהודי צפון אפריקה, הוקמה לפני 15 שנים באשדוד עם תקציב שנתי של כמה מאות אלפי שקלים. תקציב של נגן ל"פעולה", כלומר לעבודה בת ארבע שעות - חזרה או קונצרט, עמד על מאה שקל. עבור נסיעה לחיפה לקונצרט קיבלו 200 שקל. כשהתזמורת התפתחה, והתקציב עמד כבר על שבעה מיליון שקל, התחילו הנגנים לשאול את עצמם לאן הולך כל הכסף אם הם מקבלים תמורת חודש עבודה 1,240 שקל.
לאט-לאט התגלו אי סדרים של הוועד המנהל ועמותת התזמורת, שבראשה עמד אז מוטי מלכא. אחרי כמה שנים הגיעה התזמורת לגירעון של שלושה מיליון שקל. ב-2006, ערב גילוי דוחות ההפסדים, עזב מלכא ובמקומו הגיע המנכ"ל החדש, עופר אמסלם, ששינה לגמרי את היחס לנגנים. אמסלם ייצב אותם על משכורות, הביא את התזמורת למצב רווחי ושיווק אותה בהצלחה. ברגע שנגמר התהליך הזה, מספר תום, החליט הוועד המנהל לפטר את עופר אמסלם ולהחזיר את מלכא.
זה היה, מבחינת הנגנים, הקש ששבר את גב הגמל. קבוצה של 40 נגנים החליטו להתאגד כדי לעמוד על זכויותיהם ולא לחזור למשכורות שקיבלו תחת ניהולו של המנכ"ל הקודם. חמישה מהם שנבחרו, שירה אוחיון, לאריסה, תום כהן, נגן העוד נפתלי אברג'יל ומנהל ההפקה שמעון יפרח נפגשו עם נציג ההסתדרות והכריזו על עצמם באפריל 2006 כעל ועד.
חיים קלים לא היו להם. ההנהלה בראשות המנכ"ל הקודם הביאה מנהל אדמיניסטרטיבי חדש, שעיקר את עבודתם מתוכן. לשירה אוחיון, שהייתה ראש המחלקה החינוכית, נתנו להדביק מעטפות, את המפיקות פיטרו, ואחרי תשעה חודשים של משא ומתן מייגע - כשהנגנים שוב מרוויחים 1,240 שקל לחודש - יצאה התזמורת לשביתת מחאה. אך בתוך כמה שעות מרגע התחלת השביתה קראו נגני התזמורת האנדלוסית על פיטוריהם באינטרנט. בלי מכתבים, בלי הודעות, בלי טלפון שמסביר. כולם כאחד היו מפוטרים.
הפיטורים, אומרת נגנית הצ'לו לאריסה לינצקי, היו שיא ההתמוטטות הכלכלית שלי. "זה היה אחרי שנה וחצי של מאבקי כוח עם ההנהלה שלא סיפקה לנו עבודה, וכשכבר יצאנו לעבודה זה היה במשכורת רעב", היא מספרת. "כחד הורית הייתי צריכה לרדת למקומות הנמוכים ביותר בשביל להתפרנס. הגעתי למצב שכדי לקיים את שני הילדים שלי על לחם וחלב - אני לא מדברת על חוגים ועל בגדים אלא על לימודים ודירה וחשבון חשמל - התחלתי לעבוד
עבדתי מהבוקר עד הערב בשביל משכורת מינימום. חברים שלי בתזמורת הלכו בסוף היום לחנויות ירקות כדי לאסוף מהרצפה. לא הצלחנו לשלם חשבונות, אז חיינו בלי טלפונים סלולריים. אני זוכרת שיום אחד חזרתי בלילה הביתה, והבן שלי אמר, אמא במקרר יש רק קטשופ וחלה והקטשופ מקולקל. וליד זה התחילו התקפי חרדה של איך נעבור את החיים? מה יהיה?"
כשקיבלו אחרי שבוע את מכתבי הפיטורים ללא משכורת אחרונה או כל תשלום אחר, מוסיף תום, היה לנגנים ברור שהאקט הזה לא חוקי כי הסיבה לפיטורים לפי המכתבים הייתה בגלל "התארגנות עובדים". "היה לנו ברור גם שאנחנו לא רוצים לחזור לביצה הזאת שוב", הוא אומר. "ואז החלטנו לעשות את הדבר הכי פשוט שהוא גם הדבר הכי מורכב: להכריז על עצמנו כעל התזמורת. פנינו לעופר אמסלם וביקשנו ממנו שיבוא לעבוד איתנו בהתנדבות ושייקח את המושכות.
יחד עם עופר חברנו לעמותה שעוסקת בהפצת המוזיקה והתרבות האנדלוסית וחתמנו איתו כמנכ"ל על הסכם קיבוצי. לא היה לנו גרוש בקופה, אבל ידענו שאם נצליח במאבק, התקציבים יגיעו אלינו, ועד אז כולנו נעבוד בהתנדבות כצוות ונגדיר את עצמנו כתזמורת האנדלוסית. זה היה במארס 2009".
בנקודה הזאת החל קרב הנגנים נגד יחיאל לסרי, ראש עיריית אשדוד. "הוא הכריז עלינו מלחמה, ועל סמך בקשה שלו הגישו נגדנו בקשת פירוק מול כל החובות והספקים", אומר תום. "הוא לא הכיר בנו והחליט להקים תזמורת עם נגנים חדשים שאסף. הוא ניסה לפתות נגנים שלנו לעבור אליו, רכש את הזכויות על הקניין הרוחני. וזה אחרי שנה שלמה שהנגנים עובדים בהתנדבות. חלק גדול מאיתנו לא קיבל דמי אבטלה כי המשכורות היו כל כך נמוכות שאפילו דמי אבטלה אי אפשר לקבל על בסיסן".
באותה נקודת זמן נכנס עופר עיני לתמונה. "ההסתדרות העמידה לנו עורכי דין, יועצים והלוואות כדי שנוכל להחזיק את הראש מעל המים", ממשיך תום. "בחודש ספטמבר האחרון משרד המשפטים הכיר בנו כממשיכי דרכה של התזמורת האנדלוסית החדשה ובזכאותנו לתקציב.
לפני חודש קיבלו הנגנים אישור סופי שהם התזמורת האנדלוסית המקורית, והתקציב שייך להם. "כל הקרב הזה היה בגלל שהעזנו לדרוש משכורת מינימום וזכויות בסיסיות", אומר תום. "ניצחנו כי הבנו בעזרת ההסתדרות שכקבוצה יש לנו כוח. ואת הכוח שלנו כקבוצה קלטה עכשיו עיריית אשקלון והמכללה שלה, שנתנו לנו בית.
באשדוד, אגב, ממשיכים להפיץ שיש להם תזמורת אנדלוסית. אני מבקש מהציבור להבין שאנחנו התזמורת ולתמוך בנו". כשהגיע התקציב הראשון של התזמורת האנדלוסית פתח תום כהן בקבוק שמפניה אחד לכולם. את שאר הכסף לקח כל נגן לעצמו וכיסה בו את החובות שנוצרו אחרי חודשים ארוכים של עבודה בהתנדבות ואמונה בכוח המשותף. התזמורת האנדלוסית היא דוגמה למאבק עיקש של עובדים. מאבק שנגמר בניצחון מוחץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם