המסע המופלא: סיפור העלייה של שלמה מולה
חג הפסח הוא עיתוי מצוין עבור ח"כ מולה לספר את סיפור יציאת מצרים שלו: מסע מסוכן של ייסורי תופת בדרך לעיר הקודש ירושלים
הנער הצעיר מעולם לא שמע על אגדות האחים גרים או על סיפורי דיסני. את דמיונו שבו דווקא הסיפורים על המקום המופלא ההוא מעבר להרים ולמדבר, ירושלים. הסיפורים הללו הם שגרמו לו לסכן את חייו, להשאיר את כל מה שהכיר מאחור ולצאת למעין "יציאת מצרים" מסוכנת ועוצרת נשימה שאותה הוא משחזר לפרטים לראשונה כעת, בעיתוי הכי סמלי מבחינתו: חג הפסח.
החלום של מולה, שנולד בשם נגוסה זמנה מולה, התחיל במדרונות הירוקים של שרשרת הרי ג'נה מורה שבחבל גונדר, צפון מערב אתיופיה. בכל בוקר, עם הנץ החמה, היה נגוסה לוקח צרור קטן שבתוכו ארזה לו אמו, טרונש, כמה פרוסות של אינג'רה, מצטייד בנאד מים, יוצא מהטוקול, בקתת הקש של הוריו ומטפס אל עבר הגבעות המוריקות שהקיפו את כפר הולדתו מצ'ה.
כאן רעה את עדר הבקר המשפחתי - 15 פרות ושור אחד שהיה שייך לאחיו ועוד, כמספר הזה, עזים וחמורים. כשסיים את המרעה, היה הולך לקושש עצים למדורה או להביא מים מהנהר. תמיד יחף. למעשה, עד היום שבו הגיע לישראל, הלך מולה יחף.
"את הסיפורים על ירושלים, ירוסלם, כפי שכינו אותה אצלנו, שמעתי מגיל אפס", הוא נזכר. "היינו יושבים במעגל סביב הקדרה במרכז הטוקול, והמבוגרים היו מדברים. היינו 11 אחים. אני החמישי, ילד סנדוויץ'. כשההורים דיברו, אני ואחי ישבנו בשקט, כי אסור לילדים להיכנס לדברי המבוגרים.
"ירושלים שהכרנו מהסיפורים הייתה מקום קסום, גבוה, כמעט בשמים, שבו חיים אנשים צדיקים. מי שמגיע לירושלים לא מת אף פעם, כי מדובר במקום מקודש, שברחובותיו זורם חלב וכתליו נוטפים דבש - לא כמטאפורה, אלא פיזית ממש. אגב, גם היינו משוכנעים שכולם שם שחומים כמונו, כי מעולם לא ראינו אדם לבן".
ירושלים נראתה אמנם בלתי מושגת לחלוטין בעיניים של נגוסה הצעיר, אולם ליוותה את החיים בכפר מקרוב. כשהיו שוחטים פרה, נזכר מולה, היו מניחים אותה בכיוון ירושלים, בשביל הברכה. וכשהיו שוכבים לישון, היו נשכבים עם הפנים לכיוון עיר הקודש. בחורף, כשהופיעה קשת בענן, היו נעמדים ומקשיבים. "האמנו שזה סימן שאלוהים רוצה לדבר איתנו, אז היינו עומדים בדממה, מביטים לעבר הקשת, אולי אלוהים יפנה אלינו וייקח אותנו לירושלים".
את סיפורי ירושלים ספג מולה גם בבית הספר - יעד נוסף שהוא הצליח לכבוש לפני כל בני משפחתו. "בית ספר לא היה עניין טריוויאלי. בכל יום הלכתי ברגל 15 ק"מ לכל כיוון, רק כדי להגיע אליו. אבא רצה שאחד הבנים ילמד משהו, כדי שיוכל לתקשר עם העולם הגדול והמודרני, ולמזלי, הוא בחר בי. ועדיין - לא למדנו לכתוב,
וכך, בין כר המרעה לפינת השאיבה, נולד הרעיון לעלות לירושלים. "כשהתחילו להגיע שמועות ראשונות על כך שיהודים ממחוז טיגרה הצליחו להגיע לירושלים, זה עבר במהירות הבזק. הראשון לגלגל את הרעיון להגיע לשם בעצמנו היה חבר שלי, אזמראו אקלה. היום הוא שוב באתיופיה, סוחר בטיף - התבואה שממנה מכינים את האינג'רה. היינו אז בני .16 יום אחד הוא אמר לי: 'בוא נלך לירושלים'.
"שאלתי אותו בפליאה: 'איך הולכים לירושלים?', והוא אמר: 'כמו היהודים מאיזור טיגרה: קודם כל הולכים ברגל לסודן, ומשם חוצים את המדבר, מגיעים למצרים ומשם הולכים ברגל עד לבאר שבע, המקום של אברהם אבינו, שעליו שמענו בסיפורי התורה"'.
השיחות התמימות של הנערים הפכו לתוכנית נועזת ומסוכנת: בריחה לסודן דרך מאות קילומטרים של הרים, כפרים עוינים, ג'ונגל ומדבר אימתני. תחילה שיתף מולה בסוד התוכנית שניים מאחיו, אברהם אווקה, היום תושב כפר סבא וחבר מועצת העיר וסולומון, שנפטר בשנים שחלפו. יחד ישבו שעות וגלגלו את הרעיון.
"אברהם היה נשוי, וכששאל מה נעשה עם אשתו, אמרנו לו שניקח אותה איתנו", משחזר מולה. "על פי האמונה, מי שהולך לירושלים צריך להיות נשוי, שכן רווקים מתים בדרך. אז הוא התחיל לחפש אישה עבורי, אך הודעתי בתוקף שאני מסרב להתחתן, והם ויתרו. סולומון, לעומת זאת, מצא אישה שתהיה מוכנה להתחתן איתו לצורך המסע".
"הפתרון היה השור של סולומון. אצלנו, כשמישהו הגיע לגיל 16 או 17, אבא נתן לו חלק ממשק החי בתור תוכנית חיסכון. אברהם קיבל עז, וסולומון קיבל שור. החלטנו שאין ברירה, ואם רוצים להגיע לירושלים, צריך למכור את השור".
אבל לפני מכירת השור היו האחים צריכים להתגבר על התנגדות ההורים למסע. התפקיד הוטל על סולומון הבוגר, אז בן 20. התגובה הראשונית של האב הייתה התנגדות. "הוא שאל: 'אתם תלכו ותשאירו אותנו לבד? מה יהיה עלינו? מי ידאג לנו? מי יסייע לנו בעבודות הבית? שני האחים הבוגרים שלכם נשואים ויש להם משפחה משלהם. מלבדכם יש לי עוד חמישה ילדים קטנים, מי יישא בעול?"'.
מסע השכנועים נמשך שבוע שלם ואז, בארוחת ערב שבת, בתוך הטוקול, חשף האב את התוכנית של בניו בפני אשתו. האם הייתה נסערת. אך גם דמעותיה לא הניאו את שלמה ואחיו מתוכניתם. "אמרתי לאמא שלי משהו שמציק לי עד עצם היום הזה", מודה מולה. "אמרתי לה: 'אמא, יש לך 11 ילדים. אם אמות בדרך, עדיין יישארו לך עשרה'. עד היום, בכל מפגש משפחתי, אמי מזכירה לי את המשפט הזה, ודמעות מציפות את עיניה. אני יודע שגרמתי לה צער וכאב גדולים".
עם תום ההתלבטויות, הגיע השלב המעשי. סולומון מכר את השור תמורת מאה ביר, סכום שחולק בין האחים. הוא שכר את שירותיו של מורה דרך נוצרי. האב, שמיאן להרשות לבניו לצאת לבדם למסע, צירף אליהם 14 צעירים נוספים - כולל שתי הנשים. כולם בכו. אמא ציידה אותם לדרך: כל אחד קיבל תירס קלוי בתוך צרור מבד, ומימיית חרס. עם אור ראשון של בוקר קיצי, הגיע המדריך דאמקה למרכז הכפר, והחבורה יצאה לדרך. כל אחד מהאחים שילם לו מראש סכום של עשרים ביר.
"התחלקנו לשלוש קבוצות", נזכר מולה. "תכננו לעבור תחילה בכפרים ידידותיים ומוכרים. כל קבוצה יצאה מנקודה אחרת, וקבענו להיפגש שוב בנקודת מפגש במרחק של כמאה קילומטר משם, בבית של אחד מדודיי, טשגר מולה, בכפר הולדתו של אבי. היינו מצוידים בתעודת מעבר מזויפת שהשיג לנו מכר של המשפחה, פקיד של המשטר".
עם אור ראשון יצאה החבורה לדרך. יחפים, צרור דל על כתפיהם - אך עם הרבה נחישות. "צעדנו במהירות. בכל צעד שעשינו, הרגשנו שירושלים מתקרבת". באותו לילה הגיעה הקבוצה של שלמה לביתו של הדוד. בהמשך הגיעו גם שאר ההולכים בלווית המדריך. הדוד כיבד אותם במזון ובמשקה, בעיקר טלה, הבירה המקומית. המדריך הרבה בשתייה, השתכר ולא יכול היה להמשיך במסע.
"דוד שלי ראה שזה המצב ואמר שאין ברירה. הוא לא יכול להפקיר אותנו ככה לגורלנו. הוא נטל את רובהו והודיע שילווה אותנו חלק מהדרך. השארנו את אחד מאחיי ועוד שלושה צועדים ביחד עם המדריך, כדי שלא ייעלם. קבענו שהם ידביקו אותנו ויפגשו אותנו בביתו של מכר בשם אדנה אלמו, בכפר דואדו של בני הפלאשמורה".
עם עלות השחר הגיעו לא הרחק מהכפר. הדוד הורה להם להסתתר בשיחים, בתוך גיא עמוק שבתוכו זרם נהר, ולהתגנב אל הכפר בזוגות. הוא עצמו חזר לביתו: בני הכפר הכירו אותו, והוא חשש שאם יבחינו בו, יסגירו את כל הקבוצה לשלטונות.
בינתיים, מורה הדרך, שהתעורר מהגילופין, הגיע בעצמו לבית הדוד בכפר, ויחד איתו העבירו את כל הקבוצה בזוגות ממקום המחבוא אל הבית שם נשארו כל היום. בלילה, כשהתכוונו לצאת ולהמשיך במסע, גילו להפתעתם חבורה של אנשים חמושים ברובים ממתינה להם בחוץ. "הם החזיקו רובים מכוונים כלפינו, ודרשו שנשלם להם כדי שנוכל להמשיך ללכת. ביקשנו ממורה הדרך לשלם, אך הוא סירב. הוצאנו חלק מהסכום שנותר לנו, שילמנו להם ורק אז שוחררנו".
לימים התבררה לח"כ מולה זהותו של המלשין, לדבריו. האיש, מבני הפלאשמורה, עלה ארצה וחי בנתניה. "אני לא מעוניין לפגוש אותו", אומר מולה, שגם במרחק השנים מתקשה להסתיר את זעמו על הבגידה.
באישון לילה יצאו להמשך המסע המסוכן. לילה אחד, בעודם משתרכים אחר המדריך, גילו שטעו בדרך. כשעשו את הדרך המפרכת חזרה, שוב המתינה להם חבורת שודדים מזוינים. "הפעם המדריך הסכים לשלם את הכופר, 15 ביר, ורק אז נתנו לנו להמשיך".
באחד הלילות, החליטה החבורה לחנות בסמוך לנהר שינפה, 450 קילומטר מנקודת ההתחלה שממנה יצאו, כדי להצטייד במים. המשימה הוטלה על מולה ועל עוד שניים מהחבורה. "המדריך הכיר היטב את הסביבה, אבל רצה לנוח, ושלח אותנו למקום מסוים בנהר, שבו הייתה גישה עד המים. ירדנו שאננים לעבר הנהר, והתחלנו למלא את קנקני החרס.
"לפתע זינק לעברנו תנין, במלתעות חשופות, ואיים לטרוף אותנו. ברחנו בדהרה. בדרך חזרה, תוך כדי ריצה מטורפת, הבנו לאן נקלענו. מסביב היו אריות וצבועים, פחד אלוהים. מורה הדרך לא העלה בדעתו להזהיר אותנו".
כשיצאו מאיזור הג'ונגל, החל הקטע הקשה ביותר: הליכה בתוך המדבר הסודני, מדבר קסלה. ים של דיונות צהובות, סופות חול, חום אימים בלי טיפת מים. "לאחר כמעט חמישה ימים של הליכה, הגענו אל גבול המדבר. היינו צריכים לאסוף את שארית כוחותינו, כדי להגיע לעיירת הגבול טיהה". הם צעדו בשורה עורפית, מנסים לשמור על קצב אחיד. הרגליים שוקעות בתוך החול, הגרון יבש והעיניים בוערות כמו אש.
"הצמא הציק לנו מאד. בפעם הראשונה התחיל הייאוש לכרסם בנו. גם אני, בשלב מסוים, התחלתי לשאול את עצמי שאלות". כאן גילה האח הגדול סולומון מנהיגות. הוא עודד את שלמה ואת שאר הצועדים לא להישבר. "אין לנו עוד הרבה לעבור, ירושלים מחכה לנו. עוד כמה שעות של סבל וזהו". אמר.
ואז, כשהמסע הזה עמד להסתיים בכישלון, כמו מתוך פטה מורגנה, הגיח לפתע מאי שם, מלב הדיונות, איש סודני שהוביל צמד גמלים ועליהם נאדות מים. "הסתכלנו עליו כמהופנטים. 'תן לנו מים', התחננו. מהר מאד התברר לנו שהאיש הוא סוחר במים. הולך לו במדבר, נתקל באנשים כמונו, סוחט מהם את שארית כספם כדי להרוות את צמאונם.
"הוצאנו את יתרת כספנו ושתינו מעט מים, רק כדי להרטיב את הגרון ואת השפתיים. גם ברגע זה אני יכול לשמוע את אנחת הרווחה שהשמענו בלב המדבר. זה היה מחיה נפשות. לאחר שישה ימים ולילות ו-780 ק"מ, המים האלה הצילו אותנו".
בשארית כוחותיהם, עייפים, צמאים, מורעבים ועל סף התמוטטות, הגיעו מולה וחבריו אל עיירת הספר הסודנית טיהה. אוסף של טוקולים, בקתות קש, צריפים, פחונים, גמלים והמוני סודנים. "המראה שלהם הפחיד אותנו. הסודנים היו ענקים ממש. גבוהים מאד ורזים, עם שיער מקורזל ועור בגוון שחור פחם. לרבים מהם היו צלקות על הפנים, והם הקרינו אכזריות.
"המפגש איתם היה נוראי. יצאנו מהמדבר ונכנסנו לתוך העיירה בסביבות עשר בלילה. ברחוב הסתובבו חיילים סודנים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. כשהם הבחינו בנו, הם ירו באוויר והתנפלו עלינו במכות ובצעקות: 'מסתננים, מסתננים"'.
זאת הייתה רק ההקדמה לשלושה חודשים של עינויים וחקירות בלתי פוסקות בכלא הסודני. "ציפינו למים, לאוכל. ובמקום זאת מצאנו את עצמנו עד מהרה עם אזיקים ברגליים ובידיים אזוקות מאחורי הגב. הסודנים אוהבים לתת מכות על הראש באמצעות מקלות וענפים. הם ניסו לתחקר אותנו בערבית. הם הובילו אותנו לבסיס הצבאי, תוך שהם מכים אותנו, חילקו אותנו לקבוצת קטנות והושיבו אותנו תחת כיפת השמים".
בבסיס הצבאי הפך המצב לגרוע עוד יותר, שכן הסודנים התעללו במולה ובחבריו גם נפשית. "חוץ מהמכות והקללות, הם גם ניסו לשבור אותנו ולנסות להבין מי אנחנו ומה מעשינו שם באמצעות לחץ פסיכולוגי. היינו מורעבים וצמאים עד טירוף, והם אכלו ושתו מול עינינו. מי שאפסו כוחותיו וראשו נשמט, חטף מיד מכות כדי שיתעורר".
ביום היו מפרידים אותם, ובלילה מצרפים את כולם לישון מתחת לגגון קש, כולל שתי הנשים שהיו איתם. "פחדנו שהסודנים יאנסו אותן, אז מדי לילה היינו קושרים את עצמנו בסדינים האחד לשני, כדי שלא יהיה ניתן לגרור אותן החוצה. למזלנו, הסודנים הסתפקו במכות ולא אנסו".
בשעות העינויים הארוכות עברו אצל מולה לא מעט הרהורי חרטה. "אמרתי לעצמי שזה סבל כל כך נוראי. אולי זה לא שווה את המחיר. אולי כדאי להפסיק את כל זה, רק כדי להביא סוף למכות וכדי לקבל כוס מים. אבל ידעתי שמי שיישבר דן למוות את כל השאר, ושירושלים עדיין שם, בסוף הדרך, מחכה לכולנו, עם הדבש הניגר ברחובות ועם החלב וכל השפע שיש בה".
לאחר שלושה חודשים הגיע לפתע השחרור. קצין סודני חדש התייצב בוקר אחד בפני חבורת האסירים ואמר: "אני יודע שאתם לא פליטים רגילים. אני יודע שיש לכם מטרות אחרות, אבל החלטנו לשחרר אתכם ולהעביר אתכם למחנה פליטים".
כך, בלי הרבה הכנות מוקדמות, יצאו שלמה וחבריו על גבי משאית לעבר מחנה הפליטים הגדול, אום-רקובה, שם נאספו אלפי פליטים מאריתריאה, אתיופיה, סודן ואיזורי עימות שונים באפריקה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה נסע במכונית. בדרך היו כמה עצירות: שוב חקירות, שוב שוטרים וחיילים סודנים ושוב מכות, עד שהמשאית הגיעה ליעדה.
אום-רקובה הייתה עיר אוהלים גדולה ומאובקת. ביום שרר חום אימים. מולה וחבריו הושלכו לאוהלים. לשמחתם, פגשו במקום כמה יהודים מגונדר שעשו מסלול דומה. במחנה הפליטים קיבלו מעט יותר מים ומזון מאשר בבסיס הצבאי שבו היו כלואים. פעם ביום חילקו להם מים, מרק עדשים וקצת לחם.
מולה לא ידע זאת, אבל אום-רקובה הייתה התחנה שלפני האחרונה בדרך אל החופש. במקום פעלו בסתר סוכני מוסד. אחד מהם היה בן דוד של מולה, גנטו שמו, שמפעילו הישראלי, איש המוסד דני לימור, תדרך אותו לחפש קבוצה של יהודים מגונדר. ההוראות שקיבל גנטו, שכינויו היה "גדעון", היו להוציא את שלמה וחבריו מאום-רקובה, ולהעבירם למחנה הפליטים שניהל הצלב האדום בגדריף.
בשעות הלילה חזר גדעון למאהל, בלווית שני אנשים לא מזוהים. הוא הורה לשלמה ולחבריו לצאת לדרך ללא שהות. הם התגנבו מהמחנה והלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר עד לכביש היחידי שהיה באיזור. המטרה: לעצור משאית אקראית שחולפת במקום ולשלם לנהג כסף כדי שיסיע אותם לגדריף. אחרי רגעי חרדה רבים, כשהם מסתתרים בין השיחים, עצר גדעון משאית, שילם לנהג והעלה מאחור את אנשי הקבוצה. הנסיעה נמשכה יומיים.
ב3- בפברואר 1984 הגיעו סופסוף שלמה מולה וחבריו לגדריף, עיר הפליטים הענקית שניהל הצלב האדום ושקלטה אלפי עקורים מדארפור, קניה, אריתריאה, מורדים במנגיסטו שנמלטו מאתיופיה וגם פליטים יהודים מגונדר, שחיפשו את דרכם לירושלים.
בלב המחנה ציפתה להם הפתעת חייהם. גדעון הכניס אותם אל תוך אחד האוהלים. לאחר דקות ארוכות של המתנה, נכנס למקום אדם לבן. עבור שלמה מולה הנדהם היה זה האדם הלבן השני שפגש בחייו. הראשון היה תייר שהזדמן לכפר הולדתו בגונדר.
"שמי דני לימור", הוא הציג את עצמו באמהרית. לימור חילק להם בגדים ומעט קמח. בפעם הראשונה מאז יצאו לדרך, החליפו מכנסיים וחולצה. אחר כך נעלם ושב פעם נוספת בליל שישי, כשהוא לבוש גלבייה סודנית עם מעין כאפייה לראשו. "בואו אחריי", אמר איש המוסד, והחבורה התנהלה אחריו בשקט מופתי.
את מה שהתרחש בשעות הקרובות לא ישכח שלמה מולה לעולם. הם הלכו בחשיכה במשך כרבע שעה, עד שהגיעו לעמק קטן. "היינו חשדנים מאד. לא ידענו מי הפרנג'י, האדם הלבן הזה, שאחריו אנחנו הולכים, אבל סמכנו על בן דודי גדעון".
דקות ארוכות ומתוחות עברו עליהם. לפתע הגיחו שתי משאיות ענק ושתי מכוניות פרטיות. מתברר שבמוסד התקבלה החלטה לא להמתין ולסכן את האנשים, אלא להעלות לארץ מיד כל מי שנמצא במקום. "ישבנו בתוך תא המשאית האטום בברזנט, בחושך. פחדנו שתפסו אותנו ועומדים לגרש אותנו. אפילו חלף בנו הרהור שאולי דני לימור אינו אלא סודני שפועל מטעם המשטר לגרש אותנו או להרוג אותנו".
לאחר נסיעה קופצנית בשבילים צדדיים נעצרה השיירה לפתע. הברזנט נפתח, ולאנשים ניתנה הוראה לקפוץ החוצה. מולה מספר שחשב שאלה רגעיו האחרונים, שהנה בחוץ ממתינה מכונת הירייה שתקצור בהם. גדעון ניסה להרגיע אותם. הם חיכו וחיכו, הדקות נקפו והמתח גבר. ואז שלף לפתע דני לימור מכיסיו מקלות זוהרים בצבעי אדום, צהוב וכחול והחל לנופף בהם. שלמה וחבריו הביטו נדהמים בנעשה.
תדהמתם גברה עוד יותר כשמשמים צנחו לפתע לידם חבורה של חיילים חמושים, פניהם מכוסות בכובעי גרב ולראשם קסדות. "הם היו חזקים כאלה, מפחידים נורא. היו להם תרמילים ענקיים על הגב. הם סגרו עלינו והחלו לדחוף אותנו לאחור. ואז, בלי התראה, שמענו רעש אדיר. ענן ענקי כיסה את כל השטח, וציפור גדולה ועצומה פילחה את ענן האבק ונחתה על הקרקע ממש מולנו. היא פלטה חום אימים. חשבנו שכך נראה הגהנום, כך נראה המוות שלנו. היינו מבוהלים עד מוות".
בשלב זה החלו לובשי הקסדות רעולי הפנים לדחוף אותם אל תוך הציפורים הענקיות. "אנשים צרחו מפחד. בפנים היה חשוך והרעש החריש אוזניים. לא היו שם חלונות ולא ראינו כלום. הושיבו אותנו על הרצפה. בפנים היה קריר ונעים, לא כמו החום בחוץ. ואז נסגרה הדלת של הציפור. הלוחמים הורידו את המסכות ואת הקסדות והחלו לשיר בעברית 'הבאנו שלום עליכם'.
"הכרתי את השיר הזה ולא הבנתי מה קורה. לפתע התייצב בפנינו זימנה ברהמנה, שעבד מטעם הסוכנות והמוסד. זימנה אמר לנו באמהרית: 'זה מטוס מארץ ישראל. החיילים הלבנים הם יהודים. באנו לקחת אתכם לירושלים. ברוכים הבאים הביתה'. ואז פרצנו כולנו בבכי היסטרי. כל מה שהיה לי בבטן במשך חודשים, מאז נפרדתי מאבא ואמא השתחרר לפתע. ניצלתי! אני בדרך לירושלים!".
זימנה הבטיח שבתוך שעות אחדות נהיה בארץ ישראל, והוא נסחף בדמעות ביחד איתנו. לאט לאט השתחרר המתח. ההתרגשות גאתה שוב כשהטייס הודיע כי הם חולפים מעל ים סוף. "משה רבנו עבר אותו ביבשה, ואנחנו חוצים אותו באוויר", אומר מולה. "רצינו ללכת ברגל לבאר שבע, והנה הציפור הגדולה לוקחת אותנו בשמים".
מטוסי ההרקולס, ואיתם 220 יהודי גונדר, נחתו בחשאי בשבת בבוקר בנמל התעופה בן-גוריון. אוטובוסים של אגד הקיפו את המטוס. "כשאמרו לנו שזאת ארץ הקודש, כרענו ברך על המסלול מתוך יראת קודש".
הם הוכנסו לאוטובוסים והובלו בשיירות למרכז הקליטה באשקלון. כשהחל מולה בהליכי הרישום שאלו אותו לשמו. "שמי נגוסה", אמר. "מה זה נגוסה?", שאל פקיד הסוכנות. "נגוסה זה מלך", הסביר מולה. "מלך? אז נקרא לך שלמה המלך. מעכשיו שמך שלמה".
"קשה לי לתאר במילים את גודל התדהמה שאפפה אותנו. לא כך דמיינו את ארץ הקודש. חשבנו עליה במונחים מיסטיים של חלב ודבש, ופתאום אנחנו רואים כבישים ובתים גבוהים ואנשים לבנים. וכעבור שעה מורידים אותנו מהאוטובוס ומכניסים אותנו לבית עם חשמל. ואנחנו לא יודעים מה זה חשמל ומה זה מעלית ומה זה טלפון ואיך מורידים מים בשירותים. ואני רוצה לעצור רק לרגע, לעצור את כולם ולשאול איפה האחים שלי, איפה אבא ואמא שלי? איפה אני? מה קורה איתי?".
הוריו של שלמה מולה עלו לישראל שנה וחצי אחריו במסגרת מבצע שלמה. הם גרים כיום במגדל העמק. שאר אחיו עלו בעקבותיהם. אחיו הגדול, סולומון, שהוביל אותם במסע ההרפתקאות לסודן, נפטר בינתיים ממחלה. כששלמה נזכר באירועים ובמסכת הייסורים שעבר כדי לזכות ולהגיע לרגע הזה, הוא מתמלא התרגשות.
"בשבילי העלייה לישראל הייתה יציאת מצרים. ביום אחד נאלצתי לסגור פער דורות, פער תרבות של מאות שנים. הסיפור שלי הוא סיפורם של יהודי אתיופיה על קצה המזלג. היו רבים שסבלו יותר ממני. כ4,000- יהודים מתו בדרך לסודן מרעב, מחלות, צמא, חיות טרף ומידי אדם".
שלמה מולה הגיע רחוק. הוא רכש השכלה, נקלט בסוכנות היהודית ומילא תפקיד בכיר כראש הדסק האתיופי.
כיום, כחבר כנסת בשורות קדימה, הוא אומר שהמאמץ היה כדאי, אבל יש דבר אחד שמפריע לו ולבני עדתו: "מה שמצער אותי זה אי קבלת יהודי אתיופיה בחברה הישראלית. לאחר כל הסבל שעברנו, לאחר כל כיסופי הדורות והגשמתם, מרתיח אותי שאני נתקל בתופעות גזעניות של ישראלים שלא מוכנים לקבל אתיופים לעבודה או לבית הספר רק בגלל צבעם.
"זה שובר אותי. זה הבית שלנו. ישראל היא ביתנו. אנחנו כאן לתמיד. כשאני רואה את אבא שלי, שאין לו שום סיכוי בעולם ללמוד עברית ואת אמי, שמתקשים להיקלט כאן ומתגעגעים לחיים הפסטורליים באתיופיה, לבי נשבר ונקרע. אבל כשאני רואה את החברה הישראלית מסרבת לקלוט אותנו, קשה לי עוד יותר".
על אף כל הקשיים, שלמה מולה אופטימי. "אני, נגוסה זמנה מולה, הילד מהכפר הקטן מצ'ה, עשיתי זאת. אני אחד מ120- חברי הכנסת במדינת ישראל. אני רואה אלפי יוצאי אתיופיה נקלטים בצבא, משרתים בסיירות מובחרות, משמשים כאקדמאים וכעורכי דין, ולבי מתמלא גאווה.
"אנחנו גומלים טובה תחת טובה למדינה שנתנה לנו יד והצילה אותנו. למרות כל הקושי, אין לי ספק שיהודי אתיופיה יצליחו. אולי הדור של הוריי הוא דור המדבר, אבל אני מאמין שבסופו של דבר נצליח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם