סקר המרוקאים הגדול: מה אנחנו חושבים על עולי יהדות מרוקו?
כמעט 62 שנים אחרי הקמת המדינה, ניסינו לבחון את עמדותיו של הציבור הישראלי בכלל, ושל ישראלים ממוצא מרוקאי בפרט, כלפי העדה. התוצאות מוכיחות שאמנם מרבית הציבור כבר לא מתנגד שילדיו יתחתנו עם מרוקאים אבל גם שהישראלים בטוחים שהתרומה שלהם לפשע ולאלימות בולטת מזו התרבותית, למשל
לשבת בבית הכיסא כמו אדם, להתרחץ, לא
לגנוב, לא לתפוס נערה ערבית, לאנוס אותה
ולרצוח אותה."
בימים ההם, ימי הקמת המדינה וגיבושה, עברה ההתבטאות - שנחשפה בספר "גזענות בישראל" אותו ערכו הפרופסורים יהודה שנהב ויוסי יונה - כקצף על פני המים. זה היה פשוט עוד ביטוי נוטף דעות קדומות וגזענות בחסות כור ההיתוך, שנועד להפוך את המזרחיים לישראלים "מתורבתים."
השנה, כנהוג בחג הפסח, החלטנו לשאול מה נשתנה. בסקר מעריב, שנערך בשבוע שעבר על ידי מאגר מוחות בניהולו של פרופ' יצחק כ"ץ בקרב מדגם מייצג של 500 איש מקרב האוכלוסייה היהודית הבוגרת בארץ, ביקשנו לבחון את עמדותיו השונות של הציבור הישראלי כלפי העדה המרוקאית.
מה קרה מאז הדברים שאמר בן גוריון (ואחריו פוליטיקאים, עיתונאים, משפטנים ואנשי תרבות) ועד היום כלפי מזרחיים ומרוקאים. האם היחס המפלה והגזעני כלפי מזרחים בכלל ומרוקאים בפרט עדיין תופס מקום במובן הממסדי ובמובן החברתי?
ובכן, אפשר לשמוע צפירת הרגעה קלה: 83 אחוזים מהנשאלים לא חוו בשנים האחרונות אפליה באופן אישי על רקע מוצאם. רק 18 אחוז מהנשאלים חשו על בשרם אפליה. ואם ציפיתם שבקרב המרוקאים הנתונים יהיו הפוכים, אז רק 20 אחוז מבני העדה המרוקאית חווה אפליה בשנים האחרונות. 20 אחוז. זהו. האם לוחמי הקשת המזרחית הדמוקרטית יכולים להכניס את החרבות לנדן? התשובה היא: חכו רגע.
"הסקר מוכיח בצורה יפה את ההתקדמות שחלה באינטגרציה של יהדות מרוקו מצד אחד, והזדהות של החברה הישראלית עם יהדות מרוקו. נראה שהחברה הישראלית מכירה בחלק של יהדות מרוקו בתוך הפסיפס היהודי חברתי שמתהווה כאן. הדור של קליטת העלייה מטשטש את הזהויות העדתיות," אומר ההיסטוריון וחוקר יהדות צפון אפריקה, ד"ר חיים סעדון המלמד באוניברסיטה הפתוחה.
ואכן, 64 אחוזים מכלל האוכלוסייה סבורים שהמרוקאים תרמו בצורה דומה ויותר לתרבות והאומנות בארץ. 46 אחוזים סבורים שהם תרמו בצורה דומה ויותר להשכלה. הסקר גרם לד"ר סעדון להיאנח בסיפוק מסוים. משהו כנראה
"ממש בתחילת שנות ה-60 עלו ב'מבצע יכין' כ-92 אלף יהודים ממרוקו. העלייה הזו נקלטה בלי שהיה ביטוי עדתי קשה כלפיה. הקליטה שלה עברה בצורה חלקה, וזאת בשונה מהעלייה של שנות החמישים," הוא מסביר.
לדבריו, הדימוי השלילי שהיה למרוקאים בשנות החמישים נבע מחשש אמיתי שהיה בחברה, שאם יעלו 280 אלף יהודי מרוקו ישתנה אופייה של החברה הישראלית. "כינו את זה זה 'לבנטיזציה של החברה הישראלית,"' מסביר סעדון. היום הוא אומר, והסקר מוכיח זאת, יש הכרה בכך שיהדות מרוקו תורמת לחברה הישראלית.
אבל לא כולם אופטימיים. פרופ' שמעון שטרית, למשל, סבור שהדרך לשוויון חף מאפליה עוד ארוכה. "זה כמו במדרגות נעות - אנחנו אחרי הקבוצה המובילה. כולנו מתקדמים, אבל הפער בינינו נשאר קבוע כל הזמן. אז אנחנו צריכים לצמצם את הפער. צריך ללכת על המודל של העדפה חיובית. גם היום. וצריך גם לומר לכל אלה שאומרים שעכשיו אין יותר אפליה ושכולנו אחד. שזה לא נכון. שיש עוד עבודה רבה עד שנבטיח שוויון."
הציבור הישראלי, לרבות בני העדה המרוקאית, מפנה אצבע מאשימה כלפי מקימי המדינה בטענה קשה כי היתה אפליה ממוסדת וגילויי גזענות כלפי מזרחיים. 93 אחוזים מהנשאלים בני העדה המרוקאית פסקו כי העולים שעלו ממרוקו בשנות החמישים והשישים היו קורבן של אפליה.
הנתון הזה ממחיש כי במטען הסוציו-פסיכולוגי של העדה המרוקאים יש מודעות פוליטית גבוהה כלפי מה שהיה. ימי המעברות והלעג של מפא"י כלפיהם לא נמחקו ולא נשכחו. והיום מה הם חושבים? 43 אחוזים סבורים שעדיין יש אפליה.
ואיך זה מסתדר עם הנתון בו רק 20 אחוזים מהם חוו בעצמם אפליה? פרופ' שטרית מסביר כי 43 האחוזים משקפים את האפליה במישור הבלתי פורמלי. כלומר, גם אם לא חוו אפליה בעצמם, הם נושאים תודעה של אפליה.
"הסקר משקף נאמנה את המבנה התודעתי השליט בחברה הישראלית כיום, לפיו המרוקאים אינם מהווים קבוצה מופלית. מצבה הנחות חברתית של הקהילה המרוקאית בישראל מעיד יותר מכל על שמדובר בהכחשה. הכחשה זו משתקפת הן בדעתם של מרוקאים על עצמם, והן בדעת החברה עליהם," אומרת ד"ר יפעת ביטון מבית הספר למשפטים של המכללה למנהל ו"מרכז תמורה" למניעת אפליה.
"תופעה זו מפתיעה בהתחשב בהכרה הרחבה הקיימת בכך שהמרוקאים סבלו מאפליה בשנות עלייתם ארצה. 'זה היה בעבר,' היא אחת מצורות ההכחשה המוכרות ביותר של אפליה שעודנה קיימת כיום, ושל תוצאותיה ההרסניות.
תחת זאת, אימצה החברה הישראלית תפיסה שלפיה ההווה הוא תוצאה של ההווה, ולא של העבר, וממילא אם המרוקאים נמצאים בעמדת נחיתות חברתית, הרי שזו 'אשמתם.' כך אנו מקבלים תוצאה לפיה רוב הציבור, כולל זה המרוקאי, אינו חושב שקיימת אפליה כיום."
לדברי ביטון, תפיסה זו גם מתיישבת היטב עם אופיה של האפליה כיום, אשר אינה עוד בסגנון של מניעה מכוונת של הענקה שוויונית של משאבים חברתיים או כזו המלווה באמירות בסגנון 'נסתתרה השכינה מבני עדות המזרח,' של בן גוריון.
"למרות 'תקלות' בסגנון 'המתבכיינים' של יורם יאיר או 'הטפשים' של חיים חפר, האפליה שינתה פניה בחברה הישראלית, כמו בשאר חלקי העולם הדמוקרטי והלא שוויוני," אומרת ביטון. "כיום, היא באה לידי ביטוי בתוצאות, ואינה נזקקת עוד לכוונות קונספירטיביות.
די בתוצאות האפליה כדי להעיד על קיומה, אבל קשה הרבה יותר לכן, לזהותה. הקושי באבחון 'מיהו מרוקאי' יוצר קושי בהגדרה של מי מופלה, אף כי מחקרים מראים למשל כי שימוש בשם משפחה מרוקאי מובהק עלול להוביל לתוצאות קרייריסטיות עגומות, עוד בשלב שליחת קורות החיים לשם קבלה לראיון."
נתון נוסף בסקר ממחיש אף הוא שעדיין אי אפשר לצאת מחוויה של אפליה וגזענות ללא פגם ונזק. 38 אחוזים מהציבור הישראלי סבורים שהמרוקאים תרמו לאלימות בחברה הישראלית יותר מהעדות האחרות.
השאלה הבאה בחנה מה חושבים המרוקאים עצמם על תרומתם לאלימות בחברה הישראלית. התוצאה לא פשוטה: 34 אחוז מהם חושבים על עצמם שהם אלימים, שהעדה שלהם תורמת לעלייה בפשיעה ואלימות. "אני מופתע ולא מופתע," אומר פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית.
"מופתע כי זה דבר חמור לומר שמרוקאים תרמו יותר. ואני לא מופתע כי חייתי במוסררה שנים רבות, וראיתי איך אנשים קנו את הדימויים שהדביקו להם. היו שתיים-שלוש משפחות בעיתיות במוסררה. ואני זוכר את התגובות של אנשים: 'זה מתאים לנו,' ו'אנחנו כאלה.' התשובה הזו מקורה בהנמכת הקומה של בני העדה הזאת בשנים הראשונות של הקמת המדינה - הסתירו את המנהגים של העדה.
המימונה היתה בשנות השישים אירוע מופלא, אבל הוא לא יצא מגבולות הבית. הם הסתתרו. עברו שטיפת מוח. לכן, זה די מתאים שהם קונים את מה שמלבישים עליהם." האם גאים המרוקאים במוצאם ובמורשתם? 24 אחוזים מתגאים בתכונת החום והקרבה, 24 אחוזים מתגאים במסורת ובמנהגים, רק 12 אחוזים מתגאים בתרבות המרוקאית (שהיא עשירה ומפוארת), 9 אחוזים במימונה ו-9 אחוזים באוכל המסורתי.
את הנתון הזה אפשר וצריך לנתח באמצעות תיאוריית "התוכן של הסטריאוטיפ," של הפסיכולוגית החברתית סוזן פיסקה. לפיה, מחשבה סטריאוטיפית מורכבת משני צדדים של אותו הדבר - יחס שלילי ("מרוקאי סכין") ויחס חיובי ("המרוקאיים חמים"). כלומר, כדי שנצדיק דעה קדומה כלפי עדה מסויימת אנחנו מדביקים לה צד חיובי. לרוב הוא מאופיין בבישול, משפחתיות, פיזיות. נראה שגם בעניין הזה, יש הפנמה של החשיבה הגזענית בקרב בני העדה המרוקאית עצמם.
"כמקובל אצל קבוצות מוחלשות, נתפסים המרוקאים כ'קבוצה אקזוטית,' התורמת לתרבות המוזיקה והאוכל, ופחות לפיתוחה המדעי של החברה," אומרת ד"ר ביטון. "אני תוהה אם לכך יש להוסיף את 'תרומת' המרוקאים להיותם דמויות נלעגות באמנות הישראלית, אז יש סיכוי ש'תרומתם' תהיה גבוהה במיוחד.
כעולה מן הסקר, הרוב המוחץ של המרוקאים גאה במורשתו ובמוצאו, אלא שלצערנו, במדינה בה 50 אחוזים סבורים כי המרוקאים תרמו בעיקר לצמיחתה של הפשיעה והעבריינות בישראל, נראה שלהתגאות במוצא מרוקאי, זה די מסוכן."
החברה הישראלית היא גזענית. במציאות בה בתי ספר בפתח תקווה מסרבים לקלוט אתיופים, המסקנה היא אחת: הגזענות עברה - מהמזרחיים לאתיופים. 29 אחוז מהציבור הישראלי לא היו רוצים שילדיהם יינשאו לאתיופי (30 אחוז מבני העדה המרוקאית לא רוצים חתן או כלה ממוצא אתיופי).
"הסיבה היא ההשכלה," אומר ד"ר סעדון. "יהודים יוצאי מרוקו מוכנים להתחתן עם יוצאי עדות אחרות ופחות עם אתיופים כי הם נתפסים בעיניהם כלא משכילים והשכלה קיבלה משמעות בעדה המרוקאית." פרופ' יוסי יונה, מהמובילים בתחום החינוך וחקר הגזענות בישראל, מציע הסבר מרתק, מבלבל ומטלטל על הגזענות שלנו. מי שלא פתוחים מספיק, שיעצרו כאן. לאמיצים מומלץ להמשיך ולקרוא.
"אני לא ציוני אבל אני לאומי יהודי," הוא אומר. מה ההבדל, אני שואלת, והוא מסביר: "צריך לעשות הגדרה מחודשת של הלאומיות היהודית. הציונות נוסחה והוגדרה ויש בה יסוד בעייתי ביחס למזרח כולו. הגזענות שקיימת כלפי מזרחים, היא פרזיטית מהתפיסה הבסיסית של הציונות כלפי המזרח בכללותו. זה יסוד טבוע וחזק בה. אני לא מוותר על הלאומיות היהודית שלי, אבל צריך לנסח אותה מחדש."
פרופ' יונה סבור שהמחשבה הגזענית שלנו בחברה כלפי מזרחיים היא רק סימפטום של מחלה אחרת. גדולה יותר: "הגזענות בחברה הישראלית, באה לידי ביטוי בצורה אולטימטיבית - ישראל באופן מתמיד קבוע מידי יום מסלקת את עצמה מהמזרח התיכון.
הציונות עוסקת באופן אובססיבי בסילוק עצמי מהמקום בו היא מצויה. אנחנו מתנהגים כאילו שאנחנו לא שייכים לפה, אלא לאירופה. פעם הציונות הייתה יותר אמביוולנטית - היא לקחה השראה מהמזרח, ראתה בו מקום אותנטי. היום אנחנו עסוקים בלי הרף בסילוק עצמנו מפה בכל הרמות, תרבותית וסימבולית.
אם אנחנו רוצים להיות אירופה או אמריקה, באיחוד האירופי, להשתתף באירוויזיון, בנאט"ו - אז יש פה אי נחת עמוקה ובסיסית מהקיום שלנו פה. "זו לא בעיה של המרוקאי, הקווקזי או האתיופי אלא בעיה של ישראל כולה - בני כל העדות. זו בעיה קיומית. למה יש גזענות כלפי אתיופים? כי חס וחלילה אנחנו לא נהיה מדינה צפון אפריקאית, אלא מדינה לבנה. אירופאית."
אהוד ברק אמר פעם שישראל היא "וילה בג'ונגל." בכך לגרסתך ברק אומר שאנחנו לא מפה, שאנחנו לא שייכים למזרח התיכון? "ברור שוילה בג'ונגל סופה להיכחד," אומר פרופ' יונה. "אם נסתלק מפה סימבולית, בסוף נסתלק מפה גם פיזית כי התשוקה שלנו היא לחיות באירופה או באמריקה.
הגזענות מזמן הפסיקה להיות בעיה פרטית של המקופח, זו בעיה של כולם - לבנים, שחורים, מזרחיים ואשכנזים. הגזענות הזו היא מנגנון השמדה עצמי. אז השאלה של הגזענות היא איך אנחנו רוצים לקדם את עצמנו פה, לחיות פה, במזרח התיכון, טוב יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם