אמרתי לעצמי: "אותי לא ישברו"
תנאי הפתיחה של אם אנאלפבתית, אב שלא סיים בית ספר יסודי וטונות של דעות קדומות לא הפריעו לפאדיה נאסר- אבו אלהיג'א להיות הפרופסור הערבייה הראשונה באוניברסיטה ישראלית. ולחשוב שהכל התחיל בגלל דחיית מועמדותה למשרת מנהלת בית ספר, משום שהיא אישה. ראיון חוצה גבולות
"קיבלת את המינוי", הוא אמר לה בהתרגשות. אבו אלהיג'א, דוקטור מכובדת לחינוך, ועכשיו גם פרופסור חברה באוניברסיטת תל אביב - הפרופסור האישה הערבייה בתולדות האוניברסיטאות בארץ - הגיבה באופן מאוד לא אקדמי; היא תפסה בידה של חברתה, ושתיהן התחילו לקפוץ ולצרוח באמצע הרחוב הטורקי, וכנראה דרדרו את היחסים עם טורקיה עוד יותר ממה שדרדרו במשרד החוץ כי עכשיו הטורקים גם חושבים שהפרופסורים מישראל משוגעים. אחרי הקפיצות והצעקות היא התחילה כהגדרתה "קצת לבכות. בשביל האיזון".
למה לבכות?
"נזכרתי במשפחה שלי", היא עונה, ועיניה שוב מתמלאות דמעות. "בהורים שלי קודם כול. שהם כבר לא אתנו. איבדתי גם אחות השנה. יש פה משהו, סוג של הגשמת חלום. ההורים שלי רצו את זה כל כך בשבילי, אפילו שהם לא היו מהסוג שמשדר דברים כאלה, ואפילו שהם לא בדיוק ידעו מה המשמעות של זה. אימא אנאלפבתית, עקרת בית, ואבא שסיים רק בית ספר יסודי והיה חקלאי מלא חוכמת חיים, אבל בלי השכלה.
הוא נפטר לפני שסיימתי תואר ראשון. אימא שלי עוד הספיקה לראות אותי מסיימת דוקטורט, וזה ריגש אותה מאוד. היא לא הייתה מסוג האנשים שמראים רגשות, אבל מאנשים מסביב לה שמעתי שהיא הייתה גאה מאוד בי ובכולנו, בכל האחים. היא הייתה מהסוג של ההורים שלא משבח את הילדים בפניהם. רק באוזני אחרים".
נו , אימא פולנייה.
"כן. לגמרי פולנייה. סיפרו לי פעם שאחרי השנה הראשונה שלי בארצות הברית בדוקטורט, כשהיה לי קשה מאוד וחשבתי אולי לוותר ובאתי לארץ לחופש, היא ביקשה מאנשים סביבי לדבר אתי ולשכנע אותי לחזור לאמריקה כדי להמשיך ללמוד. לי היא לא אמרה כלום ישירות, אבל מאנשים מסביב הבנתי כמה זה היה חשוב לה. אז המחשבה על שניהם ועל אחותי, שלא זכו לראות את הרגע הזה, והמחשבה על כמה הם היו שמחים בשבילי גרמו לי לבכות קצת. אבל בכי טוב".
היא ילידת טירה, בת 54 ומשמשת ראש החוג לתכנון לימודים והוראה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב. היא החלה ללמוד באוניברסיטה בשנות השבעים, בעת שעבדה כמורה בתיכון, והשלימה שם תואר ראשון במדעים (במתמטיקה, ביולוגיה וכימיה).
בשנת 1989 סיימה תואר שני בשיטות מחקר בחינוך, ושמונה שנים לאחר מכן סיימה דוקטורט בשיטות מחקר, הערכה וסטטיסטיקה בחינוך מאוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות הברית. עוד בתחילת הדרך אגב, נדחתה מועמדותה לתפקיד מנהלת בית הספר בטירה, לדבריה - משום שהיא אישה. "בבתי ספר ערביים נהוג שיש מורות, אבל שהמנהל הוא תמיד גבר. ניסיתי לעשות מזה קצת רעש, ופניתי לבית הדין לעבודה, אבל הפנייה נדחתה", היא מספרת.
"לא התכוונתי להמשיך ללמוד מעבר לתואר ראשון, אבל כשהבנתי שזה המצב - חזרתי ללימודים".
כאמור , מינויה כפרופסור חברה באחת האוניברסיטאות הטובות בארץ, המוכרת ונחשבת בעולם, הוא צעד היסטורי מאחר שאישה ערבייה לא קיבלה מעולם את התואר באוניברסיטאות בישראל. הערבייה הראשונה שקיבלה תואר פרופסור בישראל היא ח'אולה אבו בקר, חוקרת ומרצה במדעי ההתנהגות, אבל מינויה ניתן לה במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
"אני שמחה בשביל עצמי, בשביל הנשים בכלל ובשביל הנשים הערביות בפרט. זה
"משפטים, הנדסה, הוראה. בזמנו, כשהתחלנו ללמוד, זה לא היה שכיח כל כך במגזר הערבי. היו אז רק שתיים-שלוש משפחות כאלה, בדרך כלל גברים שלמדו במימון המפלגה הקומוניסטית, שהייתה אז פעילה יותר וחזקה יותר, ובייחוד עבור בנות זה היה נדיר מאוד. גם מי שהלכה ללמוד בדרך כלל לא התקדמה יותר מתואר ראשון או תעודת הוראה והלכה לעבוד בהוראה.
"גם אני הלכתי לעבוד בהוראה בהתחלה. זה היה מסלול צפוי לנשים. השנים האחרונות עבור נשים ערביות הן ממש מהפכה. אני רואה עכשיו הרבה נשים ערביות הולכות ללמוד, הרבה נשים ערביות הולכות הלאה לתארים מתקדמים, מהנדסות, עורכות דין, רופאות. אני מסתכלת על האחייניות שלי כי ברור שהאחיינים לומדים. גברים זה כבר מובן מאליו, אבל מבין הנשים, שתיים לומדות רפואה, שלוש לומדות רוקחות, אחת עורכת דין".
מה הביא לשינוי הזה מתקופתך להיום?
"אין לי נתונים אמפיריים, ודווקא זה נושא שבאמת מעניין אותי לחקור יום אחד. להתרשמותי, זה מתחיל ברמה הכי בסיסית וראשונית, המשפחות השתנו. הפתיחות גברה, החשיפה לתרבות הישראלית, לתקשורת העולמית, זה גרם למשפחות לתמוך יותר בבנות שלומדות.
הכרה שחינוך גבוה עבור בנות הוא דבר חיובי וחשוב. זה משמעותי כי כשאני הייתי ילדה לא חשבו ככה, ולרוב חשבו אולי ההפך - שחינוך גבוה יכול להיות מסוכן לאישה, יכניס לה רעיונות לראש. סיבה שנייה היא כלכלית. מבחינה כלכלית יש עכשיו הבנה שאי-אפשר לחיות סביר ממשכורת אחת, ובלי ללמוד אישה לא תוכל לעבוד במשרה מכניסה.
ם תרבותית, הבנות עצמאיות יותר, הן לא רוצות תלות כלכלית בהורים ואחר כך בבעל, והן מבינות שהדרך הכי נכונה לעשות זאת, לקבל משרה מכבדת, היא ללמוד. המוטיבציה שלהן גבוהה עד כדי כך שבמהופך מכלל החברה הישראלית, בחברה הערבית אתה רואה שהבנות מצטיינות יותר מהבנים בלימודים. גם במבחנים ארציים וגם בבין-לאומיים".
מעניין , זה סותר את הטענה הרווחת שלפיה לבנות קשה יותר להגיע להישגים בכיתה מעורבת.
"יש לי איזו תאוריה בעניין הזה, אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות להצלחת הבנות יחסית לבנים טמונה באופן פרדוקסלי דווקא בשמרנות של החברה הערבית בנוגע לבנות. דווקא מכיוון שלבנות יש פחות אפשרויות מאשר לבנים לצאת לבלות, להתפרע, לנסוע, הן פשוט מבלות את רוב הזמן בלימודים מתוך הבנה שזו הדרך שלהן להגשים את עצמן בעתיד.
על פי נתוני המועצה להשכלה גבוהה, לפני כשנתיים כשישים אחוזים מכלל הסטודנטים הערבים לתואר ראשון היו נשים, לעומת ארבעים אחוזים ב-1990. זהו שיעור הגבוה מהנתון הכלל ארצי, שהיה 55 אחוזים. למרות השינוי ההדרגתי ביחס לנשים, הסטודנטים הערבים הם עדיין מיעוט.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2008, שיעור הסטודנטים הערבים יורד מ-11.6 אחוזים מכלל הלומדים לתואר ראשון ל-6.4 אחוזים בתואר השני, ולשלושה אחוזים וחצי בלבד בתואר השלישי.
כיום יש בישראל כשלושים פרופסורים ערבים בפקולטות השונות - משפטים, מדעים, חינוך, שפות וכדומה, ואפשר למצוא אותם בעיקר בירושלים ובחיפה. ככל הידוע לאבו אלהיג'א, באוניברסיטת תל אביב מכהנים שני פרופסורים ערבים גברים.
איך מתיישב לדעתך השינוי הזה שאת מתארת בחברה הערבית עם ההרגשה שבשנים האחרונות הקצין הציבור הערבי ישראלי את עמדותיו הלאומיות והדתיות?
"זו שאלה טובה. אין לי תשובה מחקרית, אבל ככה בשליפה אני חושבת שאפשר להגיד שכל זמן שאתה סגור ביישוב שלך, מתבדל, אין לך למה להשוות. אתה לא מרגיש את האפליה לרעה בינך ובין היהודי, אתה לא מרגיש את הקשיים במדינה, וכשאתה מתחיל לצאת מהיישוב ולהרגיש את הדברים האלה, להגיע פעם ראשונה לאוניברסיטה ולהרגיש מבטים שונים, יחס שונה, אז בטבעיות, כתגובת נגד, יש חזרה אל הדת ואל הלאומניות הערבית.
חוץ מזה, החזרה אל הדת וההקצנה של הדת הן תופעות עולמיות לדעתי, ולא רק באסלאם. הכול כתגובת נגד להתפתחות הטכנולוגיה והתקשורת. ארצות הברית לדוגמה, שחייתי בה הרבה שנים ועשיתי שם את הדוקטורט, הולכת ונעשית קיצונית מאוד מבחינה דתית נוצרית וכך הלאה. להבדיל אולי מהקיצוניות הדתית היהודית, שמכוונת את הגבר ללמוד רק לימודי קודש ואת האישה לא ללמוד בכלל, באסלאם, אפילו באסלאם הקיצוני מאוד, אין שום מניעה ללמוד עם לימודי הדת גם לימודים אזרחיים, ואפילו מעודדים נשים ללמוד. כמובן במסגרות של נשים בלבד, אבל בהחלט ללמוד".
את מדברת על מבטים שונים, יחס שונה, חשת את זה על בשרך?
"קודם כול, אני מדברת לא רק על הקמפוס. אפילו שזה כן קיים גם פה, הקמפוס הוא סוג של בועה. בעיקר אחרי שרגע יושבים אתך ומכירים אותך מתייחסים אליך אחרת. הלבוש שלך מפסיק להיות משהו שמפריע להם בעין, אבל כמובן-כמו כל ערבי בישראל אני מניחה - חשתי את זה על בשרי בתחומים אחרים.
כשניסיתי פעם לשכור דירה ברמת השרון התקשרתי לבעלי הדירה, כל הפרטים התאימו, וכשהיא שמעה את שמי היא התחילה לגמגם ולהיזכר שבעצם אין לה זמן להראות את הדירה. ברור שכשביקשתי מהמזכירה שלי, שהיא יהודייה, להתקשר ממספר אחר ולהתעניין בדירה בשם שלה, אז בעלי הדירה אמרו שבשמחה והדירה פנויה לגמרי ומתי אפשר לבוא לראות ויש להם המון זמן. זה באמת לא נדיר.
זה קורה לכולם, אבל יש מקומות שהאפליה לרעה קיימת בהם בצורה לא מודעת. נניח כשאתה מתחיל ללמוד באוניברסיטה אתה מיד בעמדת נחיתות כי באת ממערכת חינוך חלשה יותר. אני פשוט אומרת לעצמי במקרים כאלה שהם לא ישברו אותי ושהיחס הזה לא משקף את היחס שאני זוכה לו אצל החברים שלי".
ואפליה לרעה כאישה?
"לא יודעת. לפעמים אני חושבת שבהפוך על הפוך זה יוצא לטובתי. כשרואים אישה ערבייה שמגיעה להישגים מיד מסמפטים אותה יותר כי זה נדיר יותר, וישר חושבים שאני בטח איזה משהו מיוחד (היא צוחקת) אז האפליה לרעה עובדת לטובתי. כל התגובות שאני מקבלת למינוי הן תגובות מפרגנות בסך הכול. גם מיהודים וגם מערבים. בחברה הערבית זה נתפס כמשהו שמביא כבוד למגזר ולמשפחה וליישוב".
איפה מצויה כרגע הבעיה הכי גדולה של החברה הישראלית בתחום החינוך?
"יש עניינים טכניים כמו תקציבים ושכר המורים, וישנה גם השאלה איך מוציאים את הכסף שכבר יש. לדוגמה אני קראתי מחקר שלפיו עלייה של סטיית תקן אחת בשכר המורים מעלה את הישגי התלמידים יותר מאשר הקטנת כיתות מסיבית.
אז ההישגים, של אלה שהתאימו לאותם ערכים כמובן, היו גבוהים. היום אין ערכים. זה לא שהחליפו ערך בערך, אין כלום. לא ברור למערכת לאן היא רוצה להגיע, ואין לה שום חזון. פה הבעיה. בין השאר זה גורם גם לזה שיש בעיה ספציפית של מוטיבציה במבחנים בין-לאומיים. התלמידים שהתרגלו למערכת נטולת חזון ושעוסקת רק בהגשמה עצמית לא מבינים בשביל מה זה טוב להם להשקיע במבחנים האלה כמו מבחני פיז"ה, ולכן הם לא מתאמצים".
למה לא?
"מכיוון שבמדינות יותר מכוונות מטרה, קוראה לדוגמה, הערך של הגאווה הלאומית הוא ערך חשוב באמת, וכדאי לתלמיד להתאמץ בשבילו. המבחנים הבין-לאומיים לא משקפים לדעתי את היכולות האמיתיות של התלמידים. זה חבל לדעתי. אני חושבת שלמרות הבעייתיות של הזהויות בישראל, כל אחד שנבחר להשתתף במבחן כזה צריך לבוא עם גאווה לפחות בקהילה שלו.
תלמיד מטירה יכול להרגיש שקשה לו לייצג את מדינת היהודים, שמגדירה את עצמה כמדינה לא שלו, אבל הוא חייב לבוא לייצג בכבוד את האוכלוסייה הערבית בתור המדינה הזאת כדי שלא יגידו אחר כך שההישגים יורדים בגלל הערבים. זה גם אינטרס של ישראל שהוא ירגיש ישראלי".
זה אפשרי בכלל? בלי לשנות את ההגדרה הבסיסית של מדינה יהודית?
"זה מסובך מאוד, ואני לא בטוחה שזה באמת אפשרי כי במובן מסוים יש סתירה פנימית בסיסית במונח 'מדינה יהודית דמוקרטית', אבל אני מקווה שזה יהיה אפשרי בכל הרמות חוץ מהרמה הסימבולית. ערביי ישראל לא יהיו שלמים בנפשם עם הגדרה כזאת אף פעם, אבל הם יוכלו לחיות אתה בשטח, אם הם לא יופלו לרעה בתקציבים, ביחס של מנהל מקרקעי ישראל, ביחס של הרשויות המקומיות, ביחס של משרדי ממשלה, בתקצוב מערכת החינוך, בתשתיות וכך הלאה.
כשכל אלה יקרו, העובדה שעל הדגל יש מגן דוד ובהמנון אומרים 'נפש יהודי' תהיה רק סמלית, ואז לערבי לא תהיה בעיה אמיתית אתה". כיום היא מתגוררת בכפר תאותב אבו אלהיג'א בצפון עם בעלה, שהיא התחתנה עמו רק לפני שנים אחדות. ילדים אין לה.
"זה שהתחתנתי מאוחר מן הסתם הטריד את אימא שלי, אבל בפניי אף אחד לא אמר כלום. היא לא הייתה כזאת שמדברת על דברים כאלה. בנוגע לילדים, זו בחירה שעשיתי", היא אומרת, ואני תוהה אם עיניה נוצצות שוב מדמעות. "היו שנים שהתחרטתי עליה יותר וכאב לי יותר שוויתרתי על ילדים. היום זה כבר מעסיק אותי פחות. לבעלי יש ארבעה ילדים גדולים מנישואים קודמים, ויש לי אחיינים שהם כמו ילדים שלי, ובסך הכול אני עומדת מאחורי הבחירה שעשיתי. הקריירה הייתה מקום ראשון. כנראה בכל זאת אי-אפשר לעשות הכול, אבל אין לי חרטות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם