הציניות של הזיכרון

ההחלטה של חברי תנועת אם תרצו לנסח תפילת "יזכור" חדשה, שתוקפת את השמאל, חושפת כי הפלגנות והשנאה מנחים אותם גם ברגעי האבל

ליאור לרנר | 19/4/2010 14:48 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
תפילת ה"יזכור", שנאמרת בטקסי יום הזיכרון, היא רגע שבו עם ישראל מוקיר את זכר החללים שנפלו במערכות ישראל. למרות שהתפילה הזו היא אתוס מרכזי בחיי המדינה, ואולי בגלל זה, החלו במשך השנים גורמים שונים להתווכח על הנוסח שאותו יש להקריא בטקסי הזיכרון.

 
 "לא מתכוונים לאחד". טקס זיכרון צילום: פלאש 90
ברל כצלנסון, שהיה הוגה הדעות המרכזי בציונות הסוציאליסטית, חיבר ב-1920 לאחר אירוע הדמים בחצר תל חי תפילת יזכור שנפתחה במילים "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו".

מנגד, החליט שלמה גורן, הרב הצבאי במלחמת ששת הימים, לשנות את הנוסח של כצנלסון ולקבוע שורת פתיחה חדשה: "יזכור אלהים את בניו ובנותיו". שני הנוסחים מבטאים ויכוח ערכי שנוכח בחיים שלנו גם היום: המאבק בין "האמונה באלהים" לכפירה בה. בין החילוניות של כצנלסון לדתיות של גורן.

אלא שלפני יומיים נוכחנו לדעת כי לשני הנוסחים המוכרים הצטרף אחד חדש. פעילי תנועת "אם תרצו", תנועה ימנית שרבים מחבריה מביעים תמיכה במפעל ההתנחלות בשטחים, חילקו בבתי כנסת נוסח חדש לתפילה. "יזכור עם ישראל את אלו מתוכו, בשר מבשרו, אשר השתתפו בתביעות נגד קציניו וחייליו", נכתב במסמך שחולק למתפללים. "יזכור את אלו אשר בשעת הקרב להגנת עם ישראל עמדו בהפגנות וקראו לחייליו פושעי מלחמה. יזכור את אלה אשר במחשכים חברו לגרועים שבאויבי ישראל כדי לפגוע בקדושים אשר מסרו את נפשם למען העם". 
סמלי הזיכרון - מחוץ למגרש הפוליטי

על פני השטח, מנסים חברי "אם תרצו" להימנע מחיבור ישיר לצד הימני של המפה הפוליטית. הם שואפים לפנות לכל אזרחי המדינה. חברי התנועה טוענים כי הם נושאי הדגל של "המהפכה הציונית השנייה", אך למעשה הם מרוקנים את הציונות מתוכנה. שימוש בתפילת "יזכור" לצרכים פוליטיים הוא מעשה עלוב ולא מכובד.

מי שמנסה לאחד את העם תחת עולם הערכים הציוני לא יכול לפלג אותו דווקא ביום שבו הוא מרגיש לכידות ואחדות גורל. הבחירה של התנועה "הציונית" הזו להשתמש באופן ציני בסמלי יום הזיכרון מוכיחה כי היא לא באמת מתכוונת לאחד. הפלגנות והשנאה מנחים אותה גם ברגעי משבר, רגעים שבהם מדינת ישראל זוכרת את נופליה. חשוב להבהיר לאנשי "אם תרצו" כי בבתי העלמין הצבאיים טמונים גם בני קיבוצים ומושבים, אנשי שמאל, שהקימו את המדינה הזו בעבודה קשה, ובמותם איפשרו לתנועה שלהם להמשיך ולהשמיע קול מתלהם.

בשנים האחרונות מנסים גורמים משמאל ומימין לנכס לעצמם

את סמלי המורשת. ערב תוכנית ההתנתקות, החליט "מטה הרוב" שריכז את ארגוני השמאל-מרכז לחלק ברחובות סרטי תמיכה בצבעי כחול-לבן. מנגד, החליטו בימין לאמץ סמל מורשת אחר: טלאי כתום. בימים האחרונים פורסם גם כי רשת צומת ספרים הפסיקה למכור את מניפסט תנועת "השמאל הלאומי", שנארז יחד עם דגל ישראל.

המוטיב שעובר כחוט השני לאורך כל תהליך הערפול של הסמלים הלאומיים הוא העובדה כי הימין מנסה לחבל בזיכרון של האומה. מבחינתו, יום הנסיגה מרצועת עזה מקביל ליום השואה ותפילת "יזכור" היא פרט זניח שניתן להעשיר בתכנים פוליטיים. האווירה ברחוב יוצרת תחושה שהמחנה הפוליטי שיאמץ לחיקו סמלים לאומיים רבים ככל האפשר יזכה במאבק על ליבו של העם. צריך להתווכח, אפילו חובה. אבל צריך להשאיר את סמלי הזיכרון מחוץ למגרש הפוליטי. עיסוק בהם בדרך כלל פוגע ומפלג שלא לצורך. הסמלים הללו בעיקר לא ראויים למה שאנשי "אם תרצו" מעוללים להם. 

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

ליאור לרנר

צילום: .

עורך בדסק החדשות של מעריב. לשעבר עורך ערוץ חברה ב-nrg מעריב. חולם לטייל בעולם, אבל בינתיים מסתפק בגוש דן

לכל הטורים של ליאור לרנר

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים