הגיבור הלא מוכר של מרד גטו ורשה שסירב לעלות לארץ
כמעט שלושים שנים ליוותה פאולה סוויצקה את מארק אדלמן, אחד מהגיבורים הפחות מוכרים של המרד המפורסם, שסירב לעלות לארץ וזאת בין היתר כדי "לשמור על הקברים" בפולין. היא הפכה לאדם הקרוב אליו ביותר, ואף סעדה אותו לפני מותו. בשנים האחרונות החלה לרשום את זכרונותיו, ואלה הפכו לספר
אני זוכרת שהחזקתי לו את היד ושתקנו, יודעים שכל מה שהיה צריך להיאמר כבר נאמר מוקדם יותר, ועכשיו מארק מתכונן למותו". פאולה סוויצקה נושאת עיניים דומעות ומחייכת חיוך קטן, חיוך עצוב יותר מאשר שמח. בביתה היפה שבורשה שבפולין תלויות עשרות תמונות על הקיר. ליד החלון הגדול, גם תמונה של מארק אדלמן, מאחרוני הלוחמים ששרדו את מרד גטו ורשה וסגנו של מפקד המרד מרדכי אנילביץ', בימים יפים הרבה יותר.
חצי שנה עברה מאז החזיר אדלמן את נשמתו לבורא, אוחז בידיה של סוויצקה. אבל הזמן לא מקהה את הגעגועים לאיש שאת שנותיו האחרונות העדיף לחלוק עם סוויצקה ובני משפחתה.
אדלמן הוא הגיבור הכי פחות מוכר של מרד גטו ורשה. לצד האתוס המוכר של השואה והגבורה, של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מקיבוץ לוחמי הגטאות, אדלמן נשאר בחוץ כאשר סירב לעלות לישראל ואף הגדיר את עצמו כאנטי-ציוני. רבים מניצולי המרד שהתיישבו בישראל לא יכלו לסלוח לאדלמן על הביקורת התכופה שמתח עליה.
בעבר סיפר השר לשעבר משה ארנס כי כאשר ניסה לשכנע כמה אוניברסיטאות ישראליות להעניק לו תואר דוקטור לשם כבוד, לאות הוקרה על חלקו במרד גטו ורשה, נתקל בהתנגדות עיקשת שבראשה עמדו היסטוריוני השואה בישראל. אדלמן קיבל מפולין את אות הכבוד הגבוה ביותר שלה, וביום השנה ה-65 למרד גטו ורשה קיבל את אות ליגיון הכבוד הצרפתי. הוא מת בגיל 91, בלי לקבל מישראל את ההכרה שכה היה ראוי לה.
את סוויצקה הכיר לפני 30 שנה. היא זו שטיפלה בו, כאמור, עד לרגע שבו עצם את עיניו. לראשונה
"הכרתי את מארק אדלמן לפני בערך 30 שנים", היא מספרת, "הוא טיפל בגאיה, אשתו של יאצק קורון (שהיה גיבור לאומי בפולין, אינטלקטואל ואיש שמאל, מגיבורי המאבק נגד הממשל הקומוניסטי בשנות השבעים, מהפעילים הבכירים בתנועת "סולידריות", שאף היה שר העבודה בממשלה פוסט-קומוניסטית, ג"ג). גאיה, שהייתה חברה קרובה שלי, הייתה חולה אנושה, אבל אני לא ידעתי. כשהבנתי עד כמה המחלה חמורה, טיפלתי בה יחד עם מארק".
אדלמן היה קרדיולוג בעל שם, אבל כפי שסוויצקה מסבירה, הוא העדיף לכנות את עצמו "רופא משפחה": "הוא ראה את עצמו כרופא שמטפל בגוף האנושי. אם יש לך בעיה בלב הוא יעזור לך כמו גם אם מדובר בבעיה קלה בקיבה".
הזמנים היו לא קלים באותם ימים של תחילת שנות השמונים. "רבים מהחברים שלי, של יאצק וגאיה קורון, היו בכלא. גאיה הייתה כל כך חזקה שהצליחה לעמוד בכל זה, גם בעלה בקושי נמצא ונלחם על חייו ועל דעותיו. היא נפטרה באותה שנה, אבל החברות ביני ובין אדלמן נשארה, כי שנינו חלקנו את האהבה ואת הקרבה והטיפול באדם שהיה חשוב לשנינו".
אדלמן הפך לרופא המשפחה של סוויצקה והמעגל סביבה. מול הבית, בצד השני של הרחוב, הייתה מרפאה של הממשלה. המרפאה של אדלמן, היו אומרים החברים, הייתה מרפאה אנטי-ממשלתית. "הוא טיפל בכל חברי האופוזיציה ולא פחד ללכת עם הדעות שלו", מגלה סוויצקה.
"מערכת היחסים בינינו הפכה לקרובה כל כך, כמו משפחה, כאשר יש לך הנוחות לבחור את המשפחה שלך. היה לו חדר כאן והוא תמיד יכול היה לבוא לבקר, תמיד הוא היה מוזמן, ואף אחד לא שפט אותו אם רצה לעזוב ואמר 'די, מספיק לי'.
"בעצם", היא עוצרת, "זה היה טוב יותר מאשר משפחה, כי לא היו לו כל מיני סוגי אחריות שיש לך עם משפחה. מארק היה מתבודד מטבעו. אמנם הוא אהב להיות עם אנשים והיו לו הרבה חברים, אבל הוא גם אהב להיות לבד. ואצלנו - אם הוא רצה הוא היה יכול. זה היה אופיה של מערכת היחסים. למשפחה היה נוח איתו בחזרה בדיוק באותה צורה. הוא אהב לדחוף את אפו בעניינים משפחתיים קטנים: האם הבנות שלי עושות ככה או לא, האם ללכת לאנשהו או לא ללכת.
"אני זוכרת שהיה לנו כלב, שנקשר מאוד לאחת מבנותיי ולא היה עוזב אותה. יום אחד מארק נכנס ושאג: 'כלב? אני לעולם לא אכנס לבית הזה יותר'. כמובן שהוא נשאר. הוא היה תמיד צורח על הכלב וקורא לו חמור,אבל הכלב אהב את מארק. לדעתי הוא זיהה אותו כמנהיג שלו. יום אחד, כשהוא חשב שאף אחד לא רואה, תפסנו אותו מלטף את הכלב, בהיחבא".
אדלמן הפך לבן בית מן המניין במשפחת סוויצקה: "הוא היה בא לביתי מתי שרק רצה. לפעמים נשאר לכמה ימים, לפעמים לשבוע או שניים. בשנים האחרונות הפסיק לעבוד בהדרגה, אז הוא יכול היה לבוא לתקופות ארוכות יותר. תמיד הוא היה צריך סיבה רשמית: ועידה כלשהי או פגישה חשובה בורשה. בחגים היינו כאן או אצלו, בלודז'. יום אחד, לפני יותר משנתיים, הוא הגיע עם המזוודה שלו ופשוט נשאר. אף אחד לא אמר לו דבר כי זה היה מאוד טבעי. זה פשוט קרה".
הוא כבר היה חולה? "קשה מאוד לומר שהוא היה חולה. הוא היה זקן מאוד, בן 90. מן הסתם כשאתה באמת אוהב מישהו אתה מקווה שהוא לעולם לא ימות, שיחיה כמה שיותר, אבל במקרה הזה אני חושבת שהוא בא לכאן כי הוא ידע שהזמן הגיע והוא לא רצה להיות לבד". האיש הקשוח, שעישן ושתה לאורך כל חייו, אותו אדם שלפגישה איתו היה צורך להביא שני בקבוקים של קוניאק בשביל שבכלל יעיף עליך מבט, אותו אדם שלא הצליח להוציא מילים חמות מהפה ("כשהבת שלי הייתה קטנה, הוא רצה להגיד לה 'בואי, אני אחבק אותך' אבל הוא תמיד היה אומר 'בואי, אני אפליק לך'").
"הבת שלי חייתה כאן עם הבן הקטן שלה ומארק היה קורא ל ו'צוציק'. הוא אב לבן, אבל מעולם לא באמת עניינו אותו ילדים. הוא והילד הקטן הזה נהיו ממש חברים ומארק הגן עליו בפני המשפחה והיה צועק עלינו שנעזוב אותו בשקט בכל פעם שכעסנו עליו".
גם יחסיו עם ישראל התחממו לעת זקנה: האיש שראה בישראל עוד מדינה ערבית שמחקה את התרבות היהודית, ובכלל לא בטוח אם תמשיך להתקיים, האיש ששלח לפני כמה שנים פנייה לפלסטינים וביקש להפסיק את שפיכות הדמים, תוך שהוא רומז שפעולות הפלסטינים ומורדי גטו ורשה דומות אלה לאלה - מה שעורר עליו קול צעקה - אותו איש ששלל את העלייה לארץ ונשאר, לדבריו, "לשמור על הקברים", הגיע כמה פעמים לבקר בישראל.
"הוא לא בדיוק ריכך את יחסו לישראל", אומרת סוויצקה. "זה נושא מסובך וצריך תמיד לזכור שמארק אדלמן היה איש בונדיסט יותר מכל דבר אחר, שהאמין שאפשר ליצור חברה סוציאליסטית בפולין. ה'בונד' הייתה לא רק מפלגה פוליטית שהייתה אופוזיציה לתנועה הציונית. ועל אף שהמלחמה גרמה לכמה מחבריו בבונד לעלות לישראל, הוא לא ביקר את מי שעזב, אבל החשיב את ההישארות בפולין כדבר הרציונלי היחיד. למרות העובדה שהבונד חדלה מלהתקיים בפולין אחרי המלחמה, מארק עדיין האמין שהרעיון של אירופה כטוב משותף זה הרעיון של בונד. כיוון שיש לך זכות לשמור את התרבות והשפה שלך ולכן יש להישאר בארץ המוצא".
בשנים האחרונות לחייו החלה סוויצקה לרשום את זיכרונותיו של אדלמן, והרשימות האלה הפכו לספר "ותהי בגטו אהבה", שבימים אלה מתורגם לעברית ופרקים ממנו פורסמו ב'הארץ'. "לא באמת ניסינו לכתוב ספר", היא מסבירה בהתנצלות. "אני התחלתי לרשום כל מיני סיפורים שמארק סיפר לי, כי אנדז'יי וידה, הבמאי הפולני המפורסם (זוכה האוסקר, ג"ג) הבטיח למארק לעשות סרט על אהבה בגטו ורשה, ואם מארק ישלח אליו כמה סיפורים הוא יהפוך את זה לתסריט".
אלא שויידה הופתע. לדברי סוויצקה, הבמאי הידוע רצה סיפורים של גבר פוגש אישה והם מתאהבים, ואילו הסיפורים ששלח אדלמן לא גוללו סיפור אהבה קלאסי, לא היה קו אחיד. "זה היה משהו שמארק דיבר עליו לאורך השנים, ולכן החלטתי לכתוב את זה בספר ולהשתמש לא רק בדברים שהוא מספר לי עכשיו, אלא גם על זיכרונות של דברים שסיפר לי בעבר. אני לא יודעת למה התחלתי עם זה, אולי כי הרגשתי שמארק רצה שאעשה זאת".
חצי השנה שעברה לא הקהתה את הגעגועים, אולי רק העצימה אותם. "הוא חסר לי ולכל המשפחה", היא אומרת, "הבית עדיין ריק. כשמבלים 30 שנה כל כך קרוב למישהו, אז ההשפעה ההדדית על החיים רבה. הוא היה הרבה יותר זקן ממני וגם קשוח, והוא לא סבל שום אי ציות. אבל כשהכרתי אותו לא הייתי ילדה, הייתי בת 35, וכבר היה לי ניסיון החיים שלי.
אני חושבת שלמרות שראיתי שהוא איש קשה, הייתי מוכנה לא לוותר על הצ'אנס שקיבלתי לפגוש את מארק אדלמן, להיות חברתו וללמוד ממנו. לדעתי זו המשאלה האחרונה שלו, זה בעצם הנושא של הספר וזה הדבר הכי חשוב שאנחנו צריכים לקחת ממנו: אנחנו צריכים להישאר נאמנים לחברינו, כי זה מה שעושה אותנו בני אדם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם