דרך מילוט: סיפורו של מרכז נגמלי הסמים סמוך לצומת גולני
דימיטרי התחיל להשתמש בסמים בגיל 13. לאלון נמחקה שנה שלמה מהחיים - יחד הם מקווים שפתיחת דלתות מוסד הגמילה של עמותת "הדרך" בפני בני נוער תציל אותם מעתיד דומה. "בסוף הביקור פונים תלמידים שמבקשים עזרה", אומר יו"ר העמותה
פלד יודע על מה הוא מדבר. אל המרכז מגיעים אנשים שמכורים לכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, החל מהימורים, דרך הפרעות אכילה, אלכוהול וכמובן כל סוגי הסמים. במשך החודשים האחרונים טופלו במקום וטרינר שאיבד את כל עולמו לאחר שהתמכר לאלכוהול, מתאגרף מקצועי שהתמכר לסמים קשים ועוד עשרות צעירים שהתנסו בסמים קלים וסיימו את דרכם בתחנה המרכזית בתל אביב, מוכנים לעשות הכל עבור מנת הסם היומית.
הם אמנם מגיעים מכל קצוות החברה, אבל בזמן השהייה במרכז, כולם, בלי יוצא מן הכלל, חייבים להקפיד על 22 חוקים, הידועים בשם "חוקי הבית". בראש הרשימה נמצאים, כמובן, איסור על צריכת סמים ואלכוהול ואיסור על אלימות פיזית ומילולית.
אבל ישנם גם חוקים כמו איסור על דיבור בזמן האוכל, איסור על קיום מגע עם אדם זר במהלך השהייה במרכז, למעט ביקורים מפוקחים, איסור על קיום יחסי מין ואף איסור על מה שמכונה "יחסים אקסקלוסיביים". " הכוונה היא להגיע למצב שבו לא יהיו קומבינות", מסביר ד"ר פלד. "להשאיר מניפולציות כמו 'תביא לי סיגריה, אני אארגן לך בושם' בחוץ.
הנגמלים צריכים ללמוד לא לעזור לחבר מתוך כדאיות אישית: המטרה היא לצאת מפה אנשים טובים יותר בכל המובנים. מי שעומד בתלאות הגמילה ומצליח להישאר נקי, עובר להוסטל של העמותה למשך תקופה קצרה, ובליווי אנשיה יוצא חזרה לחיים במטרה לא לחזור לעולם למרכז הגמילה".
במהלך ששת החודשים האחרונים, שבהם מתנהל המרכז במתחם הקטן בסמוך למתקן מקורות, כבר הספיקו לבקר בו מאות תלמידי בית ספר מכל הארץ, ולראות מקרוב את משמעות המילה "התמכרות". הסיבה שבגללה החליט ד"ר פלד לפתוח את דלתות המקום בפני תלמידים וצוותים חינוכיים מכל הארץ היא הידיעה שעצם המפגש בין בני נוער והנגמלים ממחיש את הסכנות שבשימוש באלכוהול ובסמים בצורה הטובה ביותר.
"סיור של תלמידים במקום כזה, שמאפשר להם להיחשף למראות ולתכנים לא קלים, עושה את העבודה", אומר ד"ר פלד. "במקרים רבים פונים אליי בסוף הביקור תלמידים שמבקשים עזרה, לפעמים עבור עצמם ולפעמים עבור חבריהם".
רק בשבוע שעבר הגיעה למקום קבוצת תלמידי בית ספר תיכון מקצועי, שעונים להגדרה "נוער בסיכון". רבים מהם נפלטו ממסגרות חינוכיות אחרות במהלך השנים. כבר עם הכניסה למתחם הבחינו הנערים בסדר ובניקיון המזכירים מחנה טירונים צבאי. טורי אבנים לצד המדרכות ושלטים בולטים בכל פינה שמציגים את דרכי ההתנהגות במקום, לצד האיסורים הרבים.
בתחילת הביקור נפגשים התלמידים עם שני מכורים השוהים במרכז כבר כמה חודשים. דימיטרי (שם בדוי), 30, עולה מחבר העמים שהתנסה בסמים לראשונה בגיל 13, מספר לתלמידים המהופנטים את סיפור חייו. "כבר בערב הראשון שלי בישראל יצאתי לספסלים ליד הבית בחיפה" הוא משחזר. "ישבה שם חבורה שאח שלי הכיר עוד לפני כן, והם ישר נתנו לי בוף חשיש, ואמרו 'תרגיש חופשי'. התחלתי עם זה ולא עצרתי".
מה שהחל בשאכטה קטנה המשיך אצלו לאחר כשנה בבליעת כדורי אקסטזי ול-ס-ד, ומשם הוא כבר לא עצר. בהמשך הדרך היו אלכוהול, אקסטזי, ל-ס-ד, קריסטל והרואין - בסדר הזה. "חשבתי שיש לי הגבולות שבן אדם צריך, אבל בסוף עברתי את כולם", הוא מספר.
"חשבתי שלי זה לא יקרה, באמת, אבל זאת הבעיה. אתה מתחיל ואתה לא יודע איך זה ייגמר. זה התלבש עליי. הרגשתי בשמים, שולט על הכל, כאילו אני יכול לפתור כל בעיה בעולם. אבל הבעיה האמיתית הייתה שהעולם הוורוד שאני ראיתי נהיה יותר שחור משחור. התחיל אצלי דיכאון עמוק. במצב כזה הפתרון
סיפורו של אלון (שם בדוי), שעלה ארצה עם משפחתו מארצות הברית בגיל צעיר, לא שונה בהרבה מזה של חברו למרכז הגמילה. אלון, בן לאב אקדמאי ואם מורה, היה תלמיד עם הישגים גבוהים מהממוצע ומוזיקאי מחונן. הוא התנסה במריחואנה במהלך הביקור הראשון שערך אצל משפחתו בארצות הברית, לאחר שעלו לארץ. "חזרתי לארץ ולא היה לי קל. הייתה לי הרגשה של ריקנות", הוא משחזר.
"ואז בל"ג בעומר ישבו כמה חבר'ה שהכרתי. ראיתי שהם פתאום רצים, עושים מעצמם צחוק, אני לא הכרתי את הדברים האלה, אבל הייתי סקרן. הם היו שיכורים. לא הרבה זמן אחר כך אני כבר לא הייתי שיכור, הייתי אלכוהוליסט".
זמן קצר לאחר גיוסו לצבא שוחרר אלון על סעיף נפשי יחד עם מחאה שהביע על תהליך ההתנתקות. משם ההידרדרות רק התעצמה. "נסעתי שוב לארצות הברית, עישנתי מריחואנה על בסיס יומי, בריכוז גבוה, זה שיתק אותי לכל היום", הוא מספר. "אחרי זה ל-ס-ד, פטריות הזיה, אסיד. היום אני אומר לכם שאני לא זוכר את השנה הזאת מהחיים שלי, פשוט זיכרון מחוק מבחינתי. חזרתי לארץ, הסתכלתי במראה יום אחד ולא ידעתי מי אני. זה היה מפחיד".
לאחר המפגש עם דימיטרי ואלון יוצאים התלמידים לסיור במתחם. אי אפשר לא להבחין בכמה דמויות יושבות בכיסאות מרוחקים מהמרכז. כל אחד מהם בפינה אחרת, מעז בקושי להרים מבט אל עבר שאר הנוכחים במקום. "תכירו את פינות הניתוק", מסביר אלון.
"זה המקום שאליו מגיע מי שעובר על החוקים של המקום. הם יכולים לשבת שם במשך יום שלם, או אפילו שלושה ימים, בלי לדבר עם אף אחד. גם את האוכל הם מקבלים אחרונים ובלי תוספת. אבל זה לא עונש, זה טיפול", הוא ממהר להדגיש.
סנקציה אחרת, אחת השנואות על המשתתפים בתוכנית הגמילה, זכתה לכינוי ש"ק - שלילת קפה. "אתם יודעים מה זה בשביל מכור בגמילה להתחיל את הבוקר בלי קפה וסיגריה?", שואל ד"ר פלד. "אבל עדיין, האנשים שבאו לכאן מוכנים לקבל את זה. הם מוכנים לעמוד בכל התנאים הקשים והמחייבים של המקום הזה, רק כדי לא לחזור לסיוט שבגללו הגיעו לכאן".
בסיום הביקור צופים התלמידים בסרט שנעשה על פי ספרו של ד"ר פלד, "סמים - שמרית מתה מזה". הספר מבוסס על מקרה אמיתי. שמרית (שם בדוי), בת של חברים של פלד, החלה את הידרדרותה במסיבת טבע, שבמהלכה בלעה כדור אקסטזי שהוביל אותה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.
כמה חודשים לאחר מכן, כשפלד איתר אותה עוסקת בזנות בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, הוא התקשר לאביה שהצליח להגיע אליה ולקח אותה לביתו, הצמיד לה רופא פרטי ואסר עליה לצאת מהבית. "שלוש שנים אחרי זה קיבלתי טלפון ממנהלת בית הספר שאמרה לי ששמרית יצאה מהבית, השתמשה עוד פעם, וזאת הייתה הפעם האחרונה. היא מתה ממנת יתר".
לדברי ד"ר פלד, בכל פעם שהוא נזכר בה הדמעות זולגות מעצמן, "אני לא יודע, אולי יכולתי לעשות יותר". בסוף הביקור במרכז הגמילה הבדיחות שהריצו התלמידים ביניהם לפני כן כבר לא כל כך מצחיקות אותם.
ניכר עליהם שהושפעו עמוקות מהמפגש הלא שגרתי עם העולם המסוכן שאורב להם בכל מסיבת שכבה. "אני רואה את זה כשליחות אישית", אומר ד"ר פלד. "היכרות מקרוב עם התופת הזאת עשויה למנוע הרבה מאוד נפילות לילדים האלה, ואולי במשהו אנחנו מצליחים לעשות עבורם את מה שרבים אחרים היו זקוקים לו ולא היה מי שייתן להם ברגעים הקריטיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם