עונת החתונות: המשט, הבגדים והנזק הכלכלי
חודש החתונות שמופיע כאן בכל שנה ממחיש את הניגוד בין צעירי ישראל. אלה שמשלמים משכנתא ואלה שעדיין זרוקים במזרח הרחוק
זו הייתה חתונה של אח של חברה – החתונה המי יודע כמה בחודש האחרון, ורק אלוהים יודע עוד כמה מצפות בחודש הקרוב. עונת החתונות – השמלות (זה בסדר ללבוש את אותה שמלה שלבשתי לחתונה של ענבל?), המעטפות (שמנות פחות ופחות – רבאק, כמה אפשר..), התירוצים (אני לא אגיע לחתונה שלך כי בדיוק חברה טובה שלי מתחתנת היום – נורא חבל, באמת רציתי לבוא), הריקודים (תמיד הסבא חמוד כל כך והדודה מוזרה כל כך), האלכוהול (תביאי בקבוק – שילמנו, מה לא נדפוק את המערכת?), וכיוצא בזה – השיכורים.
חצי מהחברות שלי התחתנו בשנתיים האחרונות, החצי השני – נראה שאפילו עוד לא קרוב. ככה זה אצל ילדי שנות השמונים. דור של הבדלים תהומיים בתפיסה, ברצון, בתכנון – בינינו לבין עצמינו, שלא לדבר על הבדלי הדורות. המשותף? כולם שואפים. על כל צורות השאיפה. אלה ששואפים להגיע רחוק, אלה ששואפים לריאות (עד לא מזמן לפחות), הרוב – משלב.
משלמי המשכנתא מול משלמי חדר בגסט-האוס בהודו, היולדות מול המגלגלות, המניקות מול הלוגמות, אנשי ההיי-טק מול המלצרים, בעלי הרכב המפואר מול הטרמפיסטים, אלה שמטיילים בדרום אמריקה כבר שנה וחצי מול אלה שחזרו מנסיעת עסקים, אלה שברחו מתאילנד – אלה שטסים אליה.
וכאמור, אם בחתונות עסקינן – אלה שמתחתנים באולם סגור עם פפיונים מסטן על המושבים מול אלה שמתחתנים "בטבע" (כלומר בגן אירועים יקר בטירוף אבל עם אשליה של שחרור מתובל במגניבות) מול אלה שבאמת מתחתנים בטבע (בים, על הצוק, ביער אמיתי, במדבר – כלומר החתונה הכי יקרה שיש אבל שכל האורחים ייראו היפים).
אתמול הכרזנו על ערב בנות. הצטופפנו באוטו אחד, בני הזוג נשארו בבית. לא לבשנו את מיטב מחלצותינו שהרי יש להבדיל בין חתונה של חברים קרובים לבין חתונה של אח של, אבל הסיבה העיקרית היא שבעוד שבועיים החתונה של רוני ורועי – ומה נלבש אז? צריך להיות מחושבים, מתוכננים, לשמור על קור רוח ואת השמלות היפות יותר – והנוחות פחות – לשמור בינתיים בארון.
את המתאבנים פספסנו מהסיבה הברורה שלא מיהרנו בטירוף לקבלת פנים, "הרי את מקודשת", כוס שבורה, שולחן 10, ח' שולחנות של בופה – איפה יותר שווה להתחיל מימין או משמאל? סטייק, תפוחי אדמה, סלט כרוב עם חמוציות, שלוק מהיין\וויסקי\פיג'\קפירינייה\וודקה ולרחבה.
"מי שלא קופץ טורקי" – השתלטות לוחמי שייטת 13 על המשט הפרו-פלסטיני לרצועת עזה והשלכותיה הגיעו גם לכאן. ימים מטורפים שלא השאירו אף גוש או חלקה דוממים. עצרות, הפגנות וחתונות. מעגלים מעגלים כולם קופצים – אף אחד לא רוצה להיות טורקי. ודגלי
אף פעם לא ראיתי מישהו שמנופף בדגל הלאומי בחתונה. מקסימום בחולצה מיוזעת. אבל הנה הם במלוא אונם וגאוותם, והצלמים בטירוף – נדחפים, מקליקים, משתטחים על הרצפה, עולים על סולמות – אולי נשחרר את התמונות לעיתוני העולם.
אם לא בעולם, אז לפחות בפייסבוק. תוך יום-יומיים התמונות כבר בטח יהיו באתר, מתויגות, 8 likeים, עוד עשר תגובות – "מהממיםםםםםם", "איזה פדיחה, למה שמת דווקא את התמונה הזאת?", "מזללל טובבבבב יפים שלי, היה מדהים!!".
כנראה שלעולם לא אבין את מנהג החתונה הגדולה – חודשי התכנונים הארוכים, המדידות החוזרות ונשנות, כאבי הראש ועשרות כדורי הנגד, הוויכוחים עם החמה והגיסה – תרגול התחלתי עם בנות המשפחה החדשה, החברים מהעבודה של אבא, עשרות הפרצופים הבלתי מוכרים מהצד של אמא, ובעיקר – את זה שאחרי כל זה, תוך כמה שעות הכל נגמר. לא עדיף לשמור את הכסף לטיול גדול? בעצם עדיף לשמור אותו לעונת החתונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם