נשרף הלב: למדינה לא בוער להצטייד במטוסי כיבוי
דלקות הענק בשמורת גמלא וביער ביריה שוב העלו את השאלה אם אין דרך טובה יותר להתמודד עם התופעה. למעלה מ-20 שנה מנסים אורי יפה ואהרון אשל לשכנע את הגורמים הרלוונטיים לרכוש מטוסי ריסוס, אבל נדחים בשל חוסר תקציב. "מדובר במחדל לאומי", הם אומרים
המגה-שרפה בגמלא הייתה הקש ששבר - שלא לומר שרף - את גב הגמל. בעקבות האש הגדולה שחרכה את רמת הגולן ביקש יפה לגולל את מה שהוא מכנה "החמצה, ואולי הרבה יותר גרוע", שנמשכת כבר 20 שנה. ההחמצה הזאת, לטענתו ולטענת אשל עולה לנו ברבבות דונמים של יערות שרופים ושמורות טבע מפוחמות, שלא לדבר על סכומי העתק - מספרים שמאחוריהם משתרכים הרבה אפסים - שדרושים לצורך השיקום.
יפה ואשל מצוידים ברקורד שמחייב לפחות להקשיב לטענותיהם ברצינות. אורי יפה הוא סוג של מיתוס ישראלי: בוגר מחזור א' של חיל האוויר, שנים רבות שירת כטייס והשתתף בפעולות בכל קצווי השמים, ואחר כך שימש כקברניט באל-על עד שיצא לגמלאות. בקרוב ימלאו לו 80. במהלך השנים השתרבב שמו גם למדורי התרבות, בהיותו נשוי ליונה עטרי. אהרון אשל שימש כמח"ט צנחנים, ובמשך 20 שנה אחרי כן היה מפקד מכבי האש של תל אביב. הוא פרש לפני כעשר שנים. בקרוב ימלאו לו 76, אבל השפם העבות ומבנה הגוף החסון מקזזים ממנו כמה שנים טובות.
הכל התחיל, מספר יפה, בסוף שנות השמונים, כשנסע לטיול פרטי בפרובאנס. "הייתי באביניון ונשבה רוח דרומית חזקה. פרצה שרפה בשדה חיטה וראיתי את האש רצה במהירות אדירה. בתוך דקות
כשחזר הביתה היה יפה, אז עדיין קברניט פעיל באל-על, חדור רצון להביא מטוסים כאלה לישראל. הוא גייס את ידידו אשל ואת תא"ל אפרים (פרויקה) פורן, ששימש בזמנו כמזכיר הצבאי של מנחם בגין ונפטר בינתיים. "המטרה שלנו הייתה להקים בישראל גף עם שני מטוסים אמפיביים", אומר יפה. "חילקנו את העבודה: פרויקה היה אחראי לקשר עם השלטונות, ארול על הצד המקצועי של כיבוי האש ואני על ההיבט האווירי. בכל המדינות המפותחות באגן הים התיכון יש מטוסים כאלה. ביוון עומדים בסלוניקי ארבעה מטוסים ובכל אי שניים. אז רק אנחנו חכמים וכולם טיפשים?".
יפה ניצל את קשריו בעולם התעופה כדי לנהל מגעים עם חברת "בומברדיר" הקנדית, שמשווקת את מטוסי הכיבוי האמפיביים מסוג "קנדאייר". " זה מטוס שבגחון שלו יש מיכלים, הוא גולש על המים במשך 13 שניות שבמהלכן הוא אוסף 6,000 ליטר . במדינה קטנה כמו שלנו זה דבר ענק, והכי כואב היה לראות את השרפה בגמלא, כי היא נמצאת במרחק דקה וחצי טיסה מהכינרת. בתוך חמש דקות המטוס יכול להשלים גיחה שבה הוא יורד לכינרת, ממלא מים, מרוקן אותם על האש וחוזר חלילה, בתוך שעה אפשר להוריד 70-60 אלף ליטר. זה פשוט נורא לשבת ולראות את השרפה מתפשטת ולדעת שזה יכול היה להיות אחרת".
אלא שהתובנות המקצועיות הללו לא סייעו ליפה ולחבריו להבקיע דרך ללבם של מקבלי ההחלטות. הוא ואשל משחזרים בתסכול קרוב לשני עשורים של פגישות, מכתבים, הפצרות וניסיונות לרתום כמעט כל בעל תפקיד רלוונטי במסדרונות השלטון, משרים דרך מנכ"לים ופקידים, פעילות ענפה שהסתכמה באפס תוצאות. יפה: "היחס שקיבלנו נע בין התעלמות בנוסח'עשו טובה, עזבו אותנו', ובין שאלות על גבול השחיתות כמו 'מה ייצא מזה לשר שלי?'. אחרי כל פגישה הבטיחו שיחזרו אלינו, אבל זה לא קרה. מעולם לא הוצגו בפנינו נימוקים מקצועיים. ההרגשה שלנו היא שמדינת ישראל פשוט לא מעוניינת לכבות שרפות".
גם אהרון אשל התמלא קנאה כשנחשף לדרך שבה מכבים שרפות בחו"ל. "לפני כמה שנים הייתי בבריטיש קולומביה שבקנדה. התחוללה שרפה נוראית באזור מיוער וראיתי אך הם מעלים בזה אחרי זה מטוסים שאוספים מים באגם ומורידים גשם על השרפה. כשחזרתי הבאתי את החומר, קטעים מצולמים ומקצועיים, אבל לא נעשה עם זה דבר. אני מתפוצץ מכעס. זה מחדל לאומי ממדרגה ראשונה".
הטייס והכבאי הנחושים לא הסתפקו בשכנועים תיאורטיים. הם ערכו בארץ שתי תצוגות הדגמה של ביצועי המטוסים המדוברים, שבהן נכחו בכירים רבים. ההדגמה הראשונה בוצעה לחופי הכינרת, ויפה שומר באדיקות את הקלטת שצולמה באירוע. לצורך ההדגמה הוצתה צלע הר מעל חוף גיא. בקלטת נראה המטוס כשהוא יורד אל האגם, אוסף מים ומדביק מסך רטוב וסמיך אל המדרון הבוער. כמה שנים אחר כך נערכה הדגמה נוספת באזור עין הוד, שם המטוס ינק מים מחוף דור. למרבה הצער, השרפות המדומות היו היחידות שכובו באמצעות מטוסים אמפיביים בישראל.
כשבאי-העשייה מעורבים כל כך הרבה גורמים ומקבלי החלטות, וכשהיא מתפרסת על פני פרק זמן כה ארוך, אין אחראי אחד. כמה מהבכירים שאליהם פנו יפה ואשל, ביניהם שר הפנים לשעבר אופיר פינס (משרד הפנים אחראי לשירותי הכיבוי), זוכרים את הנושא רק במעורפל. בדיקה עם כמה מהעושים במלאכה בימים אלה, לעומת זאת, זורה על הסוגיה אור מעט פחות חד-משמעי, אבל מותירה תחושה עגומה בכל הנוגע למצב כיבוי האש בישראל ומקומו בסדר העדיפויות הלאומי.
"אין ספק שאנחנו צריכים מטוס כיבוי גדול", אומר טפסר אמיר לוי, מפקד שירותי הכיבוי בגליל המערבי והאחראי למערך הכיבוי מהאוויר. "זה יעזור מאוד, אבל אם אתה שואל אותי אם במצבו של שירות כיבוי האש הדבר הכי דחוף כרגע זה להצטייד במטוס אמפיבי - התשובה היא לא. קודם כל, יש מטוסים מתאימים יותר. המטוסים האמפיביים לא יכולים למלא מים בים גלי, ובכלל, היום מעדיפים לטפל בשרפות באמצעות חומרים מעכבי בעירה ולא עם מים. חוץ מזה, התפעול השוטף של מטוסים כאלה הוא יקר. במסגרת התקציב שלנו אנחנו מוגבלים לשימוש במטוסים של חברות ריסוס, שעובדים ממילא, וברגע שיש שרפה הם מצטרפים לכיבוי. נכון שלמטוס ריסוס יש קיבולת של 1,500-1,000 ליטר (כחמישית ממטוס אמפיבי), ונכון שזה לא מושלם, אבל יחסית למצב הקטסטרופלי של שירותי הכיבוי על הקרקע, באוויר אנחנו עוד בסדר".
במדינות אחרות באזור דווקא רואים במטוסים אמפיביים כלי חיוני.
"זה נכון שביוון, שמבחינת אוכלוסייה לא הרבה יותר גדולה מאיתנו, יש עשרות מטוסים כאלה, אבל ביוון יש גם 8,000 כבאים ואצלנו 1,400. במחוז שאני עומד בראשו יש כבאי אחד על 8,000 אזרחים. זה מתחיל הרבה לפני המטוסים. אנחנו מפגרים בדברים הבסיסיים. חסר לנו ציוד אלמנטרי לכיבוי אש. לקק"ל יש עשרה רכבי כיבוי אש בשטחים פתוחים ולנו שלושה. זה היה אמור להיות הפוך, לא?".
גם רמי זרצקי, הממונה על כיבוי האש בקק"ל, לא משוכנע שמטוס אמפיבי הוא פתרון קסם, אבל הוא מסכים שישראל הפקירה את היערות והשטחים הפתוחים בזרועות האש: "אין מי שיממן דבר כזה. המדינה מתנהגת כאילו אין לה אינטרס לכבות שרפות. לא משקיעים מאמץ במבצעים למניעת הצתות, צה"ל לא מונע שרפות. מתחילת הקיץ היו כבר 58 שרפות ברמת הגולן. גם עכשיו משתוללת שרפה גדולה באזור בית שמש, והקיץ בקושי התחיל".
כרגיל, הכל מתחיל ובעיקר נגמר בכסף: יפה ואשל מספרים שהצליחו לגייס תורמים שיממנו החכרת שני מטוסים אמפיביים לישראל, וכי המדינה הייתה צריכה להשקיע רק את עלות האחזקה והתפעול השוטף - עד שני מיליון דולר בשנה. אלא שהתקציב השנתי של הקרן לכיבוי אש מהאוויר - הגוף שמרכז את הנושא - מסתכם בכחמישה מיליון שקל, סכום שמספיק רק בשביל לקחת טרמפ על חברות ריסוס פרטיות.
את אורי יפה ההסתכלות הכלכלית הצרה מרתיחה. "אילו היו הולכים על זה לפני 20 שנה, עד היום העלות המצטברת הייתה בערך 40 מיליון דולר. השרפות שהתרחשו מאז במדינה גרמו נזק במאות מיליונים, במקרה הטוב. רק על השרפה בגמלא מדברים במונחים של עשרות מיליונים, שלא לדבר על מה שזה עושה לטבע ולארץ. מה שאנחנו לא רוצים להוציא כדי למנוע את השרפה, עולה לנו אחר כך ביוקר הרבה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם