לחיות בפחד משתק
אף אחת לא בוחרת להיפגע על ידי ההורה שאמור להגן ולשמור עליה. חובה עלינו כחברה להפסיק את ההתיישנות החלה בישראל על עבירת גילוי עריות
ובינתיים, בשקט בשקט וכמעט בלי הד תקשורתי, שובתת ורד לב, נפגעת גילוי עריות, מול הכנסת, במטרה לשנות את חוק ההתיישנות - שלא מאפשר לה ולרבות אחרות להביא לדין את מי שפגע בהן שנים ארוכות והשאיר אותן מתייסרות בכאבן. מאבקה האמיץ של ורד הוא מאבק בשם כל אותן נשים שמתקשות לדבר, ומתמודדות יום יום עם ההשלכות של הפגיעה הנוראית שנעשתה בהן.
על מנת להבין מדוע ילדות, נערות ונשים צעירות שותקות שנים רבות וחיות בצל הפגיעה, חשוב להבין את הדינמיקה הנוצרת, כאשר הפגיעה מתרחשת על ידי אדם קרוב ואף אהוב. כאשר הפוגע הוא דמות שאמורה לטפל ולשמור, הילדה נאלצת להתמודד עם שבר גדול ועם הצורך לבחור למעשה בין חיים למוות. כחברה אנו מצפים שהילדה תהיה מודעת לפגיעה המתבצעת בה ותקים קול צעקה. בפועל, לא זו המחשבה והתחושה המלוות את הפגיעה, זאת משום שאם הילדה מבינה שאבא עושה רע ופוגע בה, היא למעשה נותרת לבדה בעולם. ללא הגנה ושמירה - ללא בית, הזנה וחום.
זוהי מחשבה שלמעשה לא ניתן להכיל ולחשוב אותה. האב חייב להתקיים אצלה כטוב ושומר, על מנת לשמר את קיומה שלה. את ה"רע" מנכסת הילדה לעצמה, וככל שהוא גדל ותופח בתוכה, היא שותקת יותר ומאשימה את עצמה בעוולות שנעשות בה.
בנוסף, קיים פחד גדול מפני פירוק המשפחה. במקרים רבים, גם כאשר הילדה מדברת או מנסה לספר, היא מקבלת מסר משפחתי וחברתי שעדיף שתשתוק. במקרה והיא עושה את הבלתי ייאמן ומדברת - פעמים רבות התוצאה היא שהיא נשלחת מהבית, נאלצת לאבד את כל מי שקרוב אליה, ואף מוקצית ומכונה שקרנית. גם כשכבר מאמינים לה - השבר הוא בלתי נמנע. האב מורחק מהבית והילדה חשה אחראית על העצב של אמה ופירוק המשפחה.
ילדה שעוברת פגיעה על ידי בן משפחה חשה אחריות רבה: אם היא ממשיכה לסבול, היא משמרת ומחזיקה את המשפחה - חיי האב, אושר האם ולעיתים גם בטחון האחיות הקטנות - כל עוד פוגעים בה לא יפגעו בהן. סיפורים רבים נפתחים, כמו במקרה שתיארתי, רק כאשר יש איום על בטחון האחות הקטנה, כשהנפגעת מגלה כי היא לא יכולה להגן עליה. כמו כן, חשוב לציין כי פעמים רבות ההכרה בפגיעה והזכרונות הכואבים מציפים רק בגילאים מאוחרים הרבה יותר, ואז לא מתאפשר מיצוי דין עם הפוגע עקב חוק ההתיישנות.
מול השבר הבלתי נמנע ופירוק המשפחה, אנו כחברה חייבים להבין ולהפנים, שאיננו יכולים להוסיף חטא על פשע. אנו חייבים לעודד את הדיבור על המושתק, לקבל באהבה את מי שנעשה בה עוול ולתת לגיטימציה לכל התחושות הקשות. ובעיקר, להבין באמת, שהאימה והבושה הן רק חלק מהסיבות לשתיקה. השתיקה נובעת מהרצון לשמור, להגן, לא
חובה עלינו לייצר אופציות תומכות וטיפוליות נוספות. הן לנפגעות והן למשפחה המתפרקת. האחריות שלנו אינה מסתיימת עם כליאת העבריין. הדיבור מושתק, פעמים רבות, גם בהמשך הדרך. המסר המועבר הוא ש"דיברת, ועכשיו די". כך אנו משמרים את הדיכוי וההסתרה, ומסרבים להתמודד באמת עם ממדי התופעה וההשלכות החמורות שלה. ומתוך הבנה של הדינמיקה שמתקיימת, חובה עלינו לפעול לשינוי החוק ולאפשר הגשת תלונה נגד הפוגע גם בגילאים מאוחרים הרבה יותר.
אף אחת לא מבקשת להיפגע. אף אחת לא בוחרת כי מנת האהבה והדאגה ההורית המגיעה לה, תגיע מעורבת בפגיעה מינית ובניצול הצורך והזכות הבסיסיים של כל ילד - להיות מוגן.
הכותבת היא עובדת סוציאלית ומנהלת "בית אמיתי" - מרכז לתמיכה בצעירות נפגעות תקיפה מינית, עמותת עלם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם