זעקת הרוב הדומם
המחאה בכיכר רבין נראתה אתמול כמו כינוס של מחנה השלום. בפעם הראשונה הגיעו הצעירים התל-אביבים, הידועים באדישותם, להביע הזדהות ללא תנאי עם מאבקה של משפחת שליט
עשרת אלפים ישראלים בצעדה של כאב ותקווה ברחובות תל אביב, לקול מחיאות כפיים של עוד אלפים בצדי הדרכים ומחלונות בתים ומשרדים. קהל הומוגני, פחות או יותר. מי שלא ידע שכל הקהל העצום הזה התאסף כדי להודיע לראש הממשלה שהם לא ייתנו לו להשאיר את גלעד שליט באפלה הנוראה של בור שביו, יכול היה לחשוב בטעות שמדובר בעוד עצרת של מחנה השלום.
הרבה מאוד אנשים צעירים, הרבה עגלות עם תינוקות, נערים ונערות שזו להם הפעם הראשונה שהם מצטרפים למחאה מעין זו. הצעדה והעצרות למען גלעד שליט הביאו לדרכים ולכיכרות את הרוב הדומם. זה שמחכה כבר זמן רב שיקראו לו. שיבחינו שהוא קיים. וכשמשפחת שליט וצבא החברים העצום של גלעד ביקשו ממנו שיתגייס, הוא הגיע בהמוניו, נכון לעשות כל שניתן.
בחוכמה גדולה דאגו המארגנים שלא תסתנן אפילו נימה קלה של פוליטיקה אל הצעדה הזו. אבל בין הצועדים הרבים בחום התל-אביבי המהביל דיברו רבות על נתניהו. אל מול הקווים האדומים שלו, שהם בדיוק כמו הקווים האדומים של קודמו, היה ברור לכולם שיש קו אחד ויחיד שחייב להימתח על פני הארץ כולה: הצלתו של גלעד שליט והשבתו לביתו ולמשפחתו.
אילו הפנימו ראש הממשלה ושר הביטחון שלו, כפי שאמר נועם שליט, עד כמה נחושים הם התובעים לקיים את העסקה עם חמאס ולהשיב את גלעד, אולי היה משתנה משהו בטון ובטקסט של מסיבות העיתונאים שבדרך. את הגל הזה אי אפשר יהיה לעצור, ואף שלטון דמוקרטי לא יכול להתעלם ממנו.
במהלך תשעת ימי הצעדה התחולל משהו שאיש לא צפה אותו, כולל מארגני הצעדה. 120 אלף איש צעדו 160 קילומטרים, נכון לאתמול, ואליהם הצטרפו אלפי בעלי מכוניות וסתם הולכי רגל שצפרו, ומחאו כפיים, ועודדו ותמכו.
טרם נראתה בארץ
ואז, אחרי שהכל נגמר, מתגנב לרגע החשש שאולי נתניהו וברק לא יפנימו. לא יבינו. לא ישעו לרחשי הרוב הדומם, שמבין בדיוק מהו המחיר, ועדיין סבור שיש לשלם אותו. ואז מה? ואז תתגבר העוצמה, והנחשול יתעצם. מאות אלפי אנשים לא ייתנו בשום אופן להפקיר את גלעד שליט לגורלו. זה המסר שיצא מהצעדה והעצרת של אתמול ושלשום, וזו שתבוא היום ומחר. משפחת שליט לעולם לא תצעד לבדה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם