החטיפה הבאה היא עכשיו

אין יותר "ממחר נפעל אחרת": את ההחלטה על מדיניות שלא נושאים ונותנים עם טרוריסטים – בדיוק כמו דיאטה – אסור לדחות

עקיבא ביגמן | 7/7/2010 14:00 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בפוליטיקה, כמו בדיאטה, קל מאד לקבל החלטות. כל מי שניסה פעם יודע שלהחליט על דיאטה, להודיע על זה לחבר'ה ולחלום על מותניים חטובות שנדחקות לחליפה מהחתונה - זו לא בעיה. כמו בפוליטיקה, הבעיה הקשה היא בשלב היישום. תמיד יימצאו סיבות טובות למה יש צורך לדחות את מימוש ההחלטה הגורלית למועד מאוחר יותר. תמיד תהיה איזו פרוסת עוגה אחרונה, איזו טבלת שוקולד הכרחית או אירוע משפחתי נוטף שומן שיגרמו לדיאטה להתחיל רק מחר. מחר, כמובן, יהיה משהו אחר אבל זה לא צריך להפריע.

אולם בניגוד לפוליטיקה, את המחיר על מסמוס ההחלטות הדיאטטיות משלם אותו אדם שזכה לתשואות על קבלתן. מי שירכיו ירטטו ושמותניו יתפחו בגלל אותן פרוסות עוגה אחרונות הוא זה שאמרו עליו 'כל הכבוד לו שלקח את עצמו בידיים'. בפוליטיקה לעומת זאת, בעוד שהדיבידנד הציבורי מוענק מיידית לבעל ההחלטה והיח"צנות, הרי שאת מחירי המסמוס והדחייה ישלמו פוליטיקאים אחרים, בקדנציה הבאה. כשהדיאטה מתחילה רק מחר, וכשבפוליטיקה המחר כולל אנשים אחרים בתפקיד, אז למי בעצם אכפת? זה כמו לאכול בלי הגבלה ולצפות בשכן ממול מוסיף חורים לחגורה.

מדינת ישראל קיבלה החלטה עקרונית באמצע המאה הקודמת שלא מנהלים משא ומתן עם מחבלים-חוטפים. סוג של דיאטת סחטנות. באותה תקופה היה ברור שהדיאטה מתחילה מיד, ולא מנהלים משא ומתן על חטיפות. תקופה זו הביאה לנו חלק מהמיתוסים המכוננים של מבצע אנטבה, הפעולה במטוס סבנה ועוד.

אמנם התבצעו מספר עסקאות חילופי שבויים במהלך שנות ה-70 וראשית שנות ה-80, חלקן גם מול ארגוני טרור; אולם ברוב המקרים המשוחררים היו שבויים שנתפסו במהלך הקרבות (במבצע ליטאני ומלחמת שלום הגליל) ולא מחבלים שפעלו נגד אזרחים, ובוודאי שלא ראשי ארגונים. מדובר היה בהסכם חילופי שבויים כפי שמקובל בין שני צבאות עם שוך הקרבות.
ישראל זנחה את דיאטת הסחטנות

המפנה חל באמצע שנות ה-80, כאשר קמו פוליטיקאים שהחליטו שאת דיאטת הסחיטה הם דוחים למחר. מסיבות שונות הם העדיפו באופן חד-פעמי לאכול את אותה פרוסת סחטנות, ולהסכים לשחרור המוני מחבלים תמורת מעט שבויים. ההסבר היה שוויתרנו רק הפעם, וכי ממשיכים מיד בהרגלים הדיאטטיים המסורתיים. כך קיבלנו את עסקת ג'יבריל: 1,150 מחבלים שוחררו ב-1985 תמורת שלושה חיילי צה"ל. רבים מהמשוחררים היוו את שלד ההנהגה של האינתיפאדה הראשונה, נושא כאוב כשלעצמו.

בפעם הבאה ובזו שלאחריה כבר היה קל יותר לפוליטיקאים לקבל החלטות דומות

– הרי בכל קדנציה יימצאו שיקולים מקומיים שמצדיקים השעיה זמנית של עקרונות-העל. וככל שמתגבשת נורמה שכזו, כך קשה יותר ויותר לחזור לעמדות המוצא הראשונות. מאז עסקת ג'יבריל ועד היום שוחררו 546 מחבלים תמורת עשר גופות חיילים, שרידי שלוש גופות נוספות ואלחנן טננבאום.

כיום, לאחר קרוב לעשר עסקאות שחרור מחבלים, ישראל כבר זנחה את דיאטת הסחטנות שלה מזמן לטובת השמנת יתר. חלומם הרטוב של כל תת-ארגון וכל סמי-התארגנות אסלאמיסטית היא לחטוף חייל ישראלי ולסחוט תמורתו את דמעות הציבור ואת אצבעות הפוליטיקאים.

האם נתניהו ייצור את התקדים?

בהקשר זה, מבחנה האמיתי של המנהיגות היא היכולת לייצר תקדים אחר. לעצור את ההרגל המדיני המגונה, לשים מחסום לשטף, ולהתחיל את הדיאטה המדינית מחדש. כאן ועכשיו. מנהיג אמיץ חייב להכריז כי אין יותר 'בפעם הבאה' אין יותר 'ויתורים זמניים'. החטוף הבא הוא עכשיו. ההזדמנות לעצור את הסחטנות היא היום. אין יותר מחר פוליטי, אין יותר דחייה של מחירים לקדנציות הבאות.

מנהיגות אחראית שתצליח לעצור את הסחף ולייצר תקדים חדש של עקרונות ועמידה איתנה, תיתן למעשה את המתנה היקרה מכל גם לפוליטיקאים הבאים: להם כבר יהיה תקדים להתלות בו, ואישיות נערצת להזכיר בנאומים ציבוריים.

ראש הממשלה הנוכחי יכול לבחור להמשיך את המסורת התבוסתנית, במסגרת 'מורשת ג'יבריל' וגרורותיה; אולם מונחת לפתחו היום ההזדמנות להירשם בספרי ההיסטוריה כמנהיג שהצליח להטות את הכף ולשנות את המדיניות הישראלית לדורות. זה מצריך התעלות מעל החשבון הפוליטי הרגעי, אחריות לאומית אמיתית וחזון לטווח ארוך. בנימין נתניהו יכול להוכיח שניחן בכל אלו. לנו נותר רק לקוות.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

טור אורח

צילום: .

nrg מעריב מציע במה לכותבים אורחים על ענייני השעה

לכל הטורים של טור אורח

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים