כרוניקה של ביקורת ידועה מראש
הסיקור התקשורתי של מערכת המשפט נובע משיקולי רייטינג ולעיתים מבורות. והציבור? נופל במלכודת הקלישאות
אלא שזאת בדיוק הבעיה. מאחר שהמשפט הוא לא תחום שניתן לעסוק בו בפשטנות, המאפיינת תקשורת המונים, נגזר דינם של שופטינו ללא בדיקה מעמיקה ולא על ידי מומחים לתחום. מותר ואף רצוי לבקר אותם, אך לפני שעושים זאת רצוי לבדוק את הדברים לעומקם ולהתמצא בהם.
במקרה של בלחסן, למשל, מציין השופט כספי בגזר הדין כי השניים הודו בעבירת הפקרה לפי סעיף 64(א) לפקודת התעבורה. מבט מהיר בסעיף זה מגלה שהעונש המקסימלי עליה הוא שבע שנות מאסר. מי שקורא את גזר הדין, מגלה כי לשופט היו נימוקים סבירים להקלה בעונשם של הדורסים.
השניים, שאין לי כל היכרות איתם ועל חייהם למדתי רק מקריאת החומר המשפטי, מתנדבים בקהילה. בני 25. אחד מהם הפסיק לעבוד, ככל הנראה, בעקבות המקרה. השופט מציין כי ההלכה הפסוקה, כלומר הענישה המקובלת במערכת בפועל על עבירות אלה, עומדת על שנתיים לכל היותר. במקרה הזה נסגרה עסקת טיעון, והשופט הגיע למסקנה שעליו לכבד הסכם זה.
גם אם הנסיבות צוינו, בקצרה, בחלק מהסיקור העיתונאי – הן צוינו כדי לצאת ידי חובה. יכול להיות שהשופט טעה בשיקול דעתו ויכול להיות שלא, אבל דבר אחד בטוח: ידיעה עיתונאית שמפתחת דיון ציבורי ראוי יכולה הייתה לשאול מספר שאלות. בנוגע לעסקת הטיעון, למשל, אפשר היה לשאול מדוע נאלצת הפרקליטות להסכים לעסקאות מסוג זה. הסבר אפשרי הוא מחסור בתקציב או כוח אדם שהיה מקל עליה בביצוע עבודתה.
שאלה נוספת יכולה הייתה להיות מופנית לעבר המחוקק. לשופט יש סמכות להחליט במסגרת החקיקה. אם היה רוצה, יכול היה המחוקק לקבוע שמדובר בעבירה עליה מחויב השופט להעניש בחמש שנים, למשל, אם יוכחו יסודות העבירה. שיקבע 10, 20 שנים – כמה שיחליט. אבל הוא החליט להשאיר שיקול דעת, אולי הייתה לכך סיבה?
הציבור דורש דם
ישנן שאלות נוספות שתקשורת נבונה יותר הייתה שואלת. הבעיה היא שכיום בתהליך הכנת הידיעה המשפטית קיים חוסר ידע יחסי במערכות. עם הלחץ והתחרות הגוברת בין כלי התקשורת שלחוצים לפרסם את הידיעה, ומהר – המקום לדיון ולשיקול דעת מצטמצם.
לכך יש להוסיף שמעבר לרטוריקה ולחוסר ההבנה, מדובר לעיתים גם באינטרסים כלכליים ותקשורתיים אחרים שמשפיעים על אופן הצגת הידיעה. הדבר תקף כמובן גם בידיעות חינוך, בריאות וכו': כותרות מנוסחות באופן הזול ומושך העין ביותר, כאשר הלכי הרוח הציבוריים
משפיעים בעניין הזה. היצר האנושי הבסיסי דורש דם, ואנו מספקים לציבור את צרכיו.
האם על התקשורת מוטל תפקיד לחנך את הציבור או שעליה לשקף את המציאות כפי שהיא, על החסרונות הכרוכים בכך? התשובה, לדעתי, נמצאת איפשהו באמצע. היא לא צריכה לחנך את הציבור, אך היא גם לא צריכה לסקר לפי דעת הקהל, שבמקרה שלנו נוטה נגד שופטי מדינת ישראל. עליה לנהוג באחריות ובאופן מאוזן. במאבק האינטרסים הזה, כשמול עיקרון של סיקור מאוזן ואחריות ניצבים כסף ורייטינג, ההפסד כמעט ידוע מראש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם