המורות שלימדו אותי איך לחיות
בכל שלב בחייה עמדו מורות שיקומיות לצדה של מרגלית טובי, עיוורת מלידה. היום היא מתייצבת לצדן במאבק על שיפור תנאי עבודתן
אז למה, כמו 3,500 עיוורים אחרים בארץ, היא מרגישה בימים אלה חוסר ביטחון? למה היא וחבריה מדברים על קרקע שנשמטת מתחת רגליהם, על אחיזה במציאות שמתרופפת, על תחושה שמשהו רע מאוד הולך לקרות? המורים השיקומיים של העיוורים פתחו השבוע בשביתה, במסגרת מאבק שהם מנהלים בעקבות הרעת תנאים, אי ביטחון תעסוקתי והלנת שכר מתמשכת.
זאת הסיבה שבתיה גולדווסר, בת 60, מורה שיקומית לעיוורים כבר 20 שנה, נוקשת עכשיו על דלת ביתי כשזרועה שלובה בביטחון בזרועה של מרגלית טובי העיוורת. הן באו יחד להסביר מדוע הסערה שמנשבת מעל ראשיהם של המורים השיקומיים לעיוורים, ושרובנו אפילו לא יודעים על קיומה, גורמת ל-3,500 אנשים שלא רואים לדפיקות לב של חוסר ביטחון.
טובי יודעת איך להבהיר לאדם רואה מה משמעותם של חיים בלי ראייה. רק להרגיש ולשמוע. היא מספרת את סיפורה האישי: בכל אחת מהתחנות המשמעותיות בו ניצבות המורות השיקומיות. "אני עיוורת מלידה", היא פותחת. "הוריי, יוצאי טורקיה, אינם אנשים משכילים, אך בעלי לב במקום הנכון. הם התנגדו בחריפות שאלך עם מקל. 'על גופתי המתה את תלכי עם מקל', אמרה אמא שלי. לכל מקום היו מובילים אותי, לוקחים ומחזירים. כל כך נצמדו אליי והציגו עולם נורמלי, שרק בכיתה ז' הבנתי שאני שייכת לסוג אחר של אוכלוסייה שקוראים לה 'עיוורים', והם לא רואים".
למזלה הגדול היא נשלחה לבית הספר הראשון בארץ ששילב עיוורים עם רואים, בתל אביב. "בית הספר הזה הציל אותי", היא אומרת. "לימדו אותי שם לכתוב במכונת כתיבה רגילה, לימדו אותי לשחות. עד שניכסתי לעצמי תודעה של עיוורת התנהגתי כמו כל הילדים בכיתה. כתבתי שירי טבע מלאי תיאורי נוף ואספתי כמו כל הילדים תמונות של זמרים".
השינוי הגיע בכיתה ז'. "כשהבנתי באופן עמוק שאני שונה, החלטתי כבר באותו יום להתמקד במטרותיי האישיות כנערה עיוורת, בקשיים שלי ובאתגרים שלי, ולא לעשות מה שכולם עושים. הבנתי שיש לי דרך אחרת, וזה היה צומת חשוב בחיי".
כשסיימה מרגלית את כיתה ח' בבית הספר המשולב, היא עברה ללמוד בתיכון בנתניה. "הדרך לבית הספר ארכה כ-20 דקות בהליכה, עם שני צמתים סואנים
ההורים שלי כמובן אמרו שהם ייקחו ויחזירו ואין ויכוח, אבל בתוכי כבר נבט גרעין של עצמאות והתקשרתי בלי ידיעתם למרכז לעיוור וביקשתי מורה שיקומית. במהלך החופש הגדול לימדה אותי המורה ללכת את הדרך הזאת בעזרת מקל, וזה המקל הראשון שהיה לי ושהוציא אותי לעולם. קראתי לו 'עיוני'".
הוריה , היא מספרת, הופתעו מההחלטה. "אחי אומר שרק אז, כשראו אותי לראשונה עם מקל, בעצם הבינו והפנימו שאני עיוורת. ואז אמא שלי, שהיא בסופו של דבר אדם רציונלי, אמרה בלאדינו ובאנחה כבדה לאבא, 'מה לעשות, לוס מלאכים וואן אקומפנייר' - המלאכים ילוו אותה, שזאת התפילה שלי עד היום גם לילדים שלי כשהם יוצאים לרחוב, על אף שהם לא עיוורים".
ופתאום באותה נקודה, אומרת מרגלית, בעזרת המורה השיקומית והמקל, התחילה זהותי כאדם עצמאי. "המורה לימדה אותי לכבס, להדליק גז, להכין לי תה או מרק, למרוח משהו על פרוסת לחם. כל מה שאמא לא רצתה ולא יכלה ללמד אותי, כי בבית ספרדי נתינת עצמאות לילד פירושה לאבד אותו, והם לא רצו לשחרר בשום פנים ואופן.
'למה לך להתחיל ללמוד לבשל?' אמרה אמא שלי,'אני אעשה את זה בדקה'. ועד היום היא נסחבת עד אליי באוטובוסים עם קופסאות פלסטיק מלאות אוכל. זאת הסיבה שעברתי לגור רחוק ממנה, בפתח תקווה. אילו הייתי נשארת בנתניה הייתי הופכת לבן אדם מפגר. היא לא הייתה נותנת לי לעשות כלום וזה לא קשור לכמה הם אוהבים או תומכים, זה קשור לכמה הם לא משחררים ".
בתיכון הפכה מרגלית טובי, בגלל שכלה ולבה, לאהובת המורים, ובסיומו החליטה ללמוד באוניברסיטה, והתעקשה על מגורים במעונות כדי לברוח מבית הוריה לעצמאות מוחלטת. אז הטילה עליהם את הפצצה השנייה: היא נרשמה לבר אילן כסטודנטית במעונות. "את לא תסתדרי! ", אמרה אמא שלה, והיא השיבה "אני אסתדר מצוין", אבל בתוכה רעדה מפחד והזמינה לעצמה שוב מורה שיקומית.
הפרק הלימודי הראשון: "חיים בבית". " למשל לטאטא", אומרת מרגלית, "אף אחד לא יכול לתאר לעצמו מה זה אומר לעיוור לטאטא. לשטוף רצפה זה קל כי אפשר להרגיש את המים, אבל לטאטא - איך אפשר להרגיש אבק?". פרק שני: "ניידות", ללכת בתוך האוניברסיטה מכיתה לכיתה, ממקום למקום, להבין איפה יש עצים על המדרכה, איפה בונים, איפה יש טרקטורים.
"ואז גם התחלתי לשוטט בעולם ממקום למקום ולהכיר את הנודניקים", היא מספרת. "גברים שעוברים בדרכי ולכל אחד מהם יש מה להגיד. למשל הטיפוס שצועק, 'גברת גברת, לא ישר, ימינה'. או הרומנטיקן, ששואל'תגידי, את לא זוכרת אותי? העברתי אותך את הכביש בפינת ארלוזורוב'. והכי מעצבנים הם אלה שאומרים לי 'איך בעלך נותן לך ככה לצאת לבד? אין לכם פיליפינית?'".
אחרי שלמדה לתואר ראשון ושני התחתנה טובי עם גבר לבקן לקוי ראייה וילדה שני ילדים. כבר בזמן ההיריון צלצלה וביקשה מורה שיקומית, שלימדה אותה בסבלנות איך להלביש את התינוק ("כל כך פחדתי לחנוק אותו"), לחתל , להניק, להכין בקבוקים, לעקוב אחריו כשהוא זוחל.
היום עוסקת טובי בכתיבת מחזות ומופיעה בהם יחד עם הזמרת גילה חסיד. אבל כל זה, היא יודעת, לא היה מתאפשר בלי ריטה, ג'וזי, ליאורה, נעמי ובתיה - המורות השיקומיות שלה, שהיו גם מנטוריות לחיים.
"היו גם מתנדבות שעשו עבודה נפלאה", מספרת טובי. "למשל אמא של דני סנדרסון, רינה, הייתה מקריאה לי טקסטים ארוכים ומאמרים באנגלית. אבל אף על פי שהמתנדבות נפלאות, ישנם דברים שרק המורות יכולות ללמד, למשל לעבור ברמזורים, אחרת הצלילים מתבלבלים וזאת סכנת חיים".
מה שקורה היום למורות שלנו, היא אומרת, הוא אסון בשבילנו, העיוורים. הרעת התנאים שלהן מביאה לשטח אנשים מקצועיים פחות, ולכן, אנחנו העיוורים עומדים כולנו, 3,500 גברים ונשים, כאיש אחד מאחורי המחאה שלהן. זה אסון אם ירעו להן את התנאים ויכניסו אנשים פחות מקצועיים. "בעצם", היא שואלת פתאום בציניות, "למי זה אסון? זה אסון למדינה? לא! מקסימום ידרסו עיוורים, נניח, וכתוצאה מכך דווקא יפחתו הוצאות הביטוח לאומי. אז זה בעצם אסון רק לעיוורים", היא מסכמת בחיוך אופייני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם