נשים במעגל העוני: כך למדתי לחיות בזכות עצמי
כל חייה הייתה לאה תלויה באחרים. הפקידים במשרד הקליטה החליטו איפה תגור ואיפה תלמד, בעלה החליט כמה כסף תוציא ומתי תיכנס להיריון. "ככה אמרו לי לעשות, וככה עשיתי", היא אומרת. רק עכשיו, בגיל 38, היא לומדת לעמוד לבד על הרגליים
לארץ הגיעה כשהיא יודעת שתי מילים בלבד: "אני יהודי". במשרד הקליטה, התחנה הראשונה שבה עצרו, שאל הפקיד לגיל הילדה, ואמה חישבה את גילה לפי האנשים שמתו במשפחה. 14, אמרה האם, ואחר כך התברר שטעתה. "גילינו", אומרת לאה, "שהייתי רק בת 12". בטופס המגורים כתב הפקיד עפולה, והאם ובתה עלו שוב לטנדר, לכיוון צפון הארץ. "הפקידים החליטו עבורנו הכל", אומרת לאה בהכנעה, לא במרירות. "גם איפה נגור וגם בני כמה אנחנו".
בעפולה גילו האם והבת שאת לאה אי אפשר לקלוט בבית ספר. היא גדולה מדי לכיתה א', ובכיתה של בני גילה לא תצליח להיקלט כי לא ידעה עברית. שלחו אותה לאולפן למבוגרים, שם למדה שמונה חודשים, שבסופם התגבשה קבוצת ילדים אתיופים ונשלחה לפנימייה ללימוד עברית בנתיבות. "לא הבנתי מה זה פנימייה ולא ידעתי איפה נתיבות", אומרת לאה. "זה היה הלם גדול בשבילי, כי יום אחד באו לאולפן, אמרו לי שזה לא מקום בשבילי, ולאמא אמרו: 'הילדה נוסעת לנתיבות'".
הלילה הראשון בפנימייה היה לילה ארוך של בכי. שש בנות בחדר, 150 בנות בבניין, פנימייה דתית, רחוק מהבית. "לאט לאט התרגלנו", אומרת לאה, "ואחרי שנה וחצי העבירו אותנו ללמוד בגבעת וושינגטון, שם נקלטתי במגמת חשבונאות. את אמא ראיתי פעם בחודש. לא הייתה שום ברירה או אפשרות אחרת. ככה אמרו לי לעשות, ככה עשיתי".
בסוף השנה השלישית, היא מספרת, הביאו לפנימייה קבוצת בחורים אתיופים כדי לשדך לנו. "באותה תקופה התעניינתי מאוד בילדים. רק ילדים וחינוך ילדים עניינו אותי. הייתי מסתכלת על מנהלי הפנימייה, איך הם מגדלים את הילדים שלהם, כדי שאלמד. גם אני רציתי ילדים דתיים שילמדו בישיבות, בדיוק כמו שראיתי את הילדים של המנהלים".
לאה התחתנה עם בחור אתיופי ששודך לה. "חיינו יחד 13 שנים וילדתי שבעה ילדים. קנינו דירה בעפרה ואחרי זה קיבלנו מענק לעולים וקנינו דירה בירושלים, בפסגת זאב. דירה של 54 מטר, תשע נפשות, הילדים ישנו במיטות קומתיים".
בינתיים , הוכשר בעלה של לאה לרבנות והפך רב העדה האתיופית בירושלים. "חיינו בקושי", היא מספרת. "המשכורת שלו הייתה 4,000 שקל בחודש, ועם קצבת ילדים הגענו ל-7,000 שקל . זה היה עוני. חיינו בעוני.
אבל בתוך הבית היו דברים קשים יותר. "הוא היה בעל קנאי ושתלטן. אסור היה לי
הדבר השני היה הקנאה. "הוא היה קנאי לכל תנועה שלי", היא אומרת. "אם איחרתי לחזור מרופא השיניים הוא היה נלחץ, אם הייתי מדברת עם מישהו, הוא היה מעיר. הייתה אלימות נפשית בבית. חיינו סגורים, בלי לצאת. מרוב לחץ ורצון לשלוט בי הוא חלה בפרנויה". מרוב קנאה, הוא אמר לה: "את תהיי תמיד בהיריון". "הוא אמר לי שאם לא אהיה בהריון, אבגוד בו. 'אעשה אותך מלכה אם תיכנסי להיריון', היה מבטיח לי, וברגע שנכנסתי להיריון היה שוכח אותי ונעלם".
"אחרי הלידה השביעית הבינה לאה שהיא צריכה לעשות משהו. "הייתי כמו סמרטוט, הלכתי בפנים נפולות. 'מה יש לך', אנשים היו אומרים, 'הגב שלך כפוף, תזדקפי'. ולא יכולתי. לקחתי עורך דין מטעם המדינה ופתחתי תיק, אבל האנשים סביבו שלחו אותי להשיג שלום בית וכולם שכנעו אותי שאני אשמה. לאט לאט השתכנעתי שאני אשמה והפכתי להיות תלויה בו. הייתי קוראת לו בכל דבר קטן. אבל אז הוא התהפך והתחיל לנדות אותי, ממש הפריע לו הקיום שלי".
למרות הכל, הצליחה לאה להתרומם. היא פתחה מעון לילדים, פתחה חשבון בנק. אבל זה לא עזר. "הוא לקח צ'ק שלי והוציא את כל החסכונות. הוא קנה מכונית ואסור היה לי לשבת קדימה, לידו. הלכנו לרב שלו לברר את הקשיים שלנו, ומשם יצאתי עוד יותר אשמה. 'את אישה חולה', הוא היה אומר לי, 'אני אתלונן עלייך בעירייה ויסגרו לך את המעון'. ושוב הוא היה משכנע אותי שאני חולה, ושוב הייתי מתבלבלת ונאחזת בו. ככה זה נמשך שלוש שנים".
ואז , יום אחד, פתח בעלה של לאה תיק ברבנות. "חשבתי שזה סוף החיים שלי. הגענו לדיון. אמרתי שאני רוצה שלום בית, הוא אמר לא רוצה, הרבנים נתנו לו עצה - לצאת לשלושה חודשים מהבית. אחרי חצי שנה חזרנו לדיונים בבית משפט, כשאני מתעקשת על שלום בית ומאמינה שאם הוא לא יהיה לידי ייחרב העולם. הייתי לידו כמו תינוקת, לא ידעתי לשלם חשבון חשמל, גז. והוא היה בטוח שאם יעזוב את הבית אני לאט לאט אשתגע, אתאשפז במוסד, והוא יזכה בילדים. הוא היה בטוח בזה, כי אני לא ידעתי לעשות כלום לבד".
ערב אחד, קראה אחת השכנות ללאה והציעה לה להצטרף לשיעור להעצמה רוחנית. "ירדתי מהבית עם פיג'מה, ומעליה חצאית ומעיל. אבל למרות זאת השיעור הזה פקח את עיניי. בסוף השיעור המורה ניגשה ואמרה לי, 'לשיעור הבא תתלבשי'. כל כך התעודדתי שהלכתי וקניתי לי בגדים. פעם ראשונה לא חשבתי על הכסף. כשהגעתי לשיעור אנשים מחאו לי כפיים, ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי שאני על גג העולם. המשכתי ללכת לשיעורים ושם גיליתי שגם אני בן אדם, ושאני יכולה לעמוד על הרגליים".
וכך, מחוזקת, הגיעה לאה לבית המשפט להתעמת עם בעלה. "הוא הבין שלא אתאשפז במוסד ואשאר עם הילדים, והוא נשבר והיה מוכן להשאיר לי את הדירה. לא הייתה לו ברירה. הוא התנתק מהבית והלך, ואני התחלתי את החיים שלי לבד".
לאה עבדה כמטפלת סיעודית וטיפלה גם בילדים. "יום אחד אמא שלי טלפנה ואמרה שראתה בערוץ האתיופי שנשים גרושות זכאיות ללימודים, ואני חלמתי ללמוד אחות סיעודית. בתעודת בגרות היה חסר לי ציון באנגלית. נרשמתי לתיכון ערב, ללמוד אנגלית. השלמתי את הבגרות, הגעתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי שאני רוצה ללמוד סיעוד. העובדת הסוציאלית ראתה כמה אני רוצה להתקדם וקישרה אותי ל'בזכות עצמך' וככה התחלתי ללמוד בקורסים שלהם".
לאט לאט, אומרת לאה, גיליתי מה אני רוצה, מה אני לא רוצה, מי אני בכלל. "קיבלתי 6,000 שקל , התחלתי ללמוד עיצוב אופנה ובאמצע התנדבתי. פעם בשבוע אני בקבוצה לשיפור פני העיר ומדי פעם אני מחלקת ממתקים בבתי חולים".
היא מוסיפה: "עוד מעט אני מסיימת את הלימודים ויש סיכוי שאתפרנס מסריגה ורקמה או שאמשיך הלאה ללמוד סיעוד, אבל מה שחשוב הוא שאני חיה בזכות עצמי. מבינה שאני בן אדם, שמותר לי, שיש לי המחשבות שלי והחלומות שלי, ואני יכולה לחיות אותם. ומלמעלה אני ממש רואה איך הקדוש ברוך הוא מחייך ואומר, יותר טוב לך ככה, כמו שאת חיה היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם