תחנה אחרונה, לוד
אביב ורות וסרמן הגיעו ללוד בשליחות. הם הקימו את "הקרן לפיתוח לוד" במטרה אחת: לשנות את תדמית העיר. במקום עיר של אקדחים, עוני וסמים - לכזאת שמושכת אליה זוגות צעירים שישמחו שילדיהם יתחנכו בה בין בתי כנסת ומסגדים
את דלת דירתם הקטנה במרכז העיר הם פותחים עם אותה אנרגיה שיש לאנשים צעירים שהחיים עוד לא התישו אותם. היא בת 34, בחודש התשיעי להריונה, הוא בן 36 במכנסיים קצרים וגופייה. הם נפגשו בזכות לוד, כשאביב וסרמן חיפש מקורות מימון לקרן שהקים ונסע לירושלים לכינוס General Assembly שבו נפגשים מנהיגי יהדות צפון אמריקה ומנהיגי מדינת ישראל, ובאחד המושבים שם ראה מרחוק את היועצת הצמודה לשמעון פרס, רות לנדה, ונדלק. הדייט הראשון היה בתל אביב, הדייט השני בסמטאות לוד, כעבור חודשיים החליטו להתחתן. עברו מאז שנתיים שבהם עברו לחיות בלוד, הקימו קרן ועוד מעט יש להם תינוקת.
רות נמצאת בחל"ת ממשרד החוץ, כותבת דוקטורט באוקספורד ביחסים בינלאומיים על הסיבות להיעדר הנורמליזציה בין ישראל ומצרים, והוא, עורך דין ופעיל חברתי עם קבלות שלימד באוניברסיטה בנושאים מדיניים כלכלים וחברתיים. לפני שנתיים, כשהיה מרצה-עמית אורח ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" באוקספורד ביזנס סקול, הוא קיבל טלפון מראש הוועדה הקרואה של לוד, אילן הררי, שהיה מפקד שלו בצבא, שאמר בפקודה: בוא תעזור לי! וסרמן פתח מחשב, עשה "גוגל" על המילה "לוד" וקרא שזאת עיר בת 8,000 שנה שהיא סיפור מרכזי בחיי היהודים והערבים משנת 48', ושיש בה עבודת פסיפס אחת מהיפות והעתיקות בעולם. הוא התקשר להררי ואמר: אני בא!
החודש, שנתיים וקצת לאחר שהתפקד, הקרן העצמאית שהקים יחד עם נציגי הקהילות השונות בלוד חיה ובועטת. את ירום אריאב שהיה מנכ"ל האוצר הדליקו הווסרמנים על לוד, וכשעזב את האוצר נבחר על ידי נציגי התושבים המכהנים כחברי הוועד המנהל ליו"ר הקרן. חוץ מאירועי "אלף לילה ולוד", שיהפכו למסורת, הם מחזיקים ביד רשימה של פרויקטים שבהם משולבים גורמי ממשלה, תורמים, אנשי עסקים, אנשי מקצוע מהשורה הראשונה ותומכים מהעולם כולו. המטרה היא אחת, לשנות את לוד מעיר של אקדחים, עוני וסמים, לעיר שמושכת אליה זוגות צעירים שישמחו שילדיהם יתחנכו בלוד בין בתי כנסת, מסגדים, כנסיות.
"נולדתי", אומר וסרמן, "בבית פרולטרי וחילוני בחולון בתקופה שלא הייתה עיר הילדים, אלא ג'סי כהן. ילדות שמורכבת מלימודים בבתי ספר של נחשלים בקריית שרת וכיתת מחוננים אחת. ריכזתי את שבט הצופים, וזכיתי ב-1990 במקום ראשון בחידון התנ"ך שנערך בחולון בשנות התשעים. עד היום אני אוהב לאתגר את הדוסים בפרשת השבוע ולפעמים גם עושה שבת בקריית ארבע עם הגרעין התורני.
אחרי התיכון התגייסתי והייתי מפקד פלוגה בהנדסה קרבית. קיבלתי אות מצטיין הנשיא. השתחררתי אחרי שש שנים והתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב משפטים ומדע המדינה - שם התחילה ההידרדרות החברתית שלי. הפרויקט הראשון של 'היזמות החברתית' ניווט סטודנטים מכל פקולטה לפעילות חברתית, אחר כך הקמתי 'מרכז סיוע לעובדים' בתוך בית הדין לעבודה.
העובדים הראשונים שקיבלו סיוע היו העובדים הזרים של 'קו לעובד', הסתובבתי ברחובות תל אביב הייתי מאתר פועלים תאילנדים שישנים בקרטונים וקישרתי אותם לסטודנטים, עיתונאים ומרצים כדי שיוכלו
"ואז נולד הפרויקט 'מרכז סיוע לעובדים' בבית דין לעבודה בתל אביב שעובד עד היום בסיוע משפטי ללא תשלום. אחר כך תבעתי את אוניברסיטת תל אביב וגם חשפתי תקשורתית את העובדה שהאוניברסיטה העסיקה בניקיון ילדות מג'סר א-זרקה. יום אחרי שסיימתי את הלימודים פנה אליי יוסי דהאן ואמר לי תגיש מועמדות למנהל חטיבת זכויות אדם במרכז למשפטים ועסקים ברמת גן.
אמרתי לו, יוסי, כרגע סיימתי ללמוד. אמר, תגיש. וזכיתי במכרז. הייתי בן 29 עם טייטל מפוצץ, ושאלתי מה אני עושה עם הפלטפורמה הזאת. התייעצתי עם פרופ' יוסי פלד, שהיה מרצה מוערך שלי, שאמר, הולכים להפריט בתי כלא. אמרתי לו, אתה מסתלבט עליי? אמר לא. ביבי היה שר האוצר ואלה היו הימים שהוא הצטלם מול הגרפים שבהם הוא לימד כלכלה עם הדוגמאות של השמן והרזה ודיבר על זה שצריך להפריט את כל המשק.
"כקונטרה לסיפור של ביבי החלטתי שחייבת להיות דרך אחרת למדיניות כלכלית-חברתית ואז נולד הרעיון של 'המכללה החברתית כלכלית', ובמקביל גייסתי את הסטודנטים למשפטים במכללה ברמת גן והודעתי שאני פותח קליניקה חדשה למאבקים ציבוריים ושינוי מדיניות. המטרה שלנו בקורסים, אמרתי, תהיה לחקור ולהשפיע, והנושא הראשון הוא הפרטת בתי סוהר.
התחלנו לחקור דרך האינטרנט בתי כלא שהופרטו בעולם ותוך כדי המחקר כתבתי מכתב ליו"ר הכנסת, רובי ריבלין, שאני מבקש לעכב תהליכי חקיקה כי שוקלים נייר עמדה, והתגובה שלו הייתה שהחוק עבר בקריאה ראשונה ואין שום כוונה לעצור את התהליך, אבל אני מוזמן לוועדת הפנים לקריאה שנייה.
גם אני וגם הסטודנטים נדהמנו. הקורס שלימדתי נקרא 'מאבקים ציבוריים לשינוי מדיניות', וראינו איך זה קורה מולנו בשידור ישיר. החוק עבר בוועדה. ואז פקידי האוצר התגרו בי ואמרו 'לא מוצא חן בעיניך, תלך לבג"ץ'. אחרי הוועדה זה היה צריך לעבור במליאה, ואתה רואה שאנשים מצביעים ואין להם מושג על מה הם מצביעים.
"האגודה לזכויות האזרח, אביגדור פלדמן, אמנון זכרוני, פרופסורים למשפטים, כולם אמרו שזה חסר סיכוי, בג"ץ לא מבטל חוקי כנסת. ואז פגשתי עורך דין מהמכללה, אפי מיכאלי, שאמר שאם הממשלה היא הרשות המבצעת יש דברים שהממשלה חייבת לעשות בעצמה. ואז ישבנו וכתבנו עתירה ראשונה שלי ושלו, שכנעתי את הדיקן שנגיש את העתירה בשם המכללה, ותוך כדי כך שמרנו על הלהבה של הדיון הציבורי כשאני מסתובב בכל הארץ ומסביר-גם לפני שלושה אנשים בשדרות - על מה המאבק. לפני שנה ניצחנו בבג"ץ. ההחלטה להפרטת בתי הכלא בוטלה".
רות לנדה נולדה לא רחוק ממנו, באשדוד, ואף שהביאה את כל חבריה מכיתה ג' מבית ספר יסודי "ארזים" להפגין תחת חלון הדירה של הוריה, הם ארזו ועזבו יחד איתה לדרום אפריקה. בגיל 17 חזרה לבד, סיימה בהצטיינות את התואר הראשון במדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן כעתודאית, כשהיא מממנת את הלימודים בעצמה.
לאחריהם התגייסה לצה"ל ושירתה כקצינה באמ"ן מחקר, השתחררה בדרגת סרן, התקבלה לקורס צוערים של משרד החוץ וסיימה בהצטיינות יתרה תואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
אף על פי שמשפחתה דוברת רוסית היא ביקשה, לתדהמת כולם, לצאת לשליחות ראשונה דווקא במצרים. במשך ארבעה חודשים למדה ערבית באינטנסיביות, שמונה שעות ביום, ומ-2003 עד 2006, שנות השיא של האינתיפאדה השנייה, שירתה כיועצת מדינית וכלכלית בשגרירות ישראל בקהיר.
אחר כך סיימה תואר שני בבית הספר לממשל על שם קנדי בהארוורד, שם גם הקימה את ארגון "סטודנטים למען ישראל" (ה"קוקוס הישראלי" ) ועמדה בראשו. כשחזרה לישראל הושאלה ממשרד החוץ לעבוד כיועצת לנשיא פרס, פגשה את אביב ועברה מאוקספורד ללוד. ובכלל אין פה ספק. רות ואביב וסרמן, שני גיבורים עם סוג דם אחר, שמים על העיר הזאת את הקלף המנצח של החיים שלהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם