סוד כוחנו
סיקור אסון היסעור ברומניה הוכיח שהתקשורת הפכה כמעט בעל כורחה לגוף מדווח בלבד, במקום שתנתח את האירוע ואת השפעתו הכוללת
שרידי היסעור צילום: אי-פי
פניהם של אנשי חיל האוויר נשזפו באור הזרקורים - מאביהו בן נון ועד רן פקר, מנחמיה דגן ועד אליעזר (צ'יטה) כהן. ניתחו, הסבירו, העריכו מה פשר האימונים האלו ברומניה, ניתחו את אופיו של היסעור, בדקו אם רובצת עליו קללה בגין תאונות העבר ושוב חזרו אל אותה צלע הר שאליה התנפץ המסוק לאחר שנעטף בענן.
אצל גדי סוקניק העלה יורם אלפר, אביו של אחד מחללי אסון המסוקים, טענה כי בניגוד להוראות יצרן המסוקים, ובניגוד לכללי הטיסה האמריקאים - שדורשים שני טייסים ונווט שיושבים כשראשיהם כלפי חוץ - בחיל האוויר הישראלי טסים עם טייס אחד ונווט אחד. אלפר המשיל את היסעור הישראלי למשאית דאבל טריילר "שדוהרת בכביש ללא מראה." האם אלו דברי אלוהים חיים של מי שיודע על מה הוא מדבר, או שמדובר באב שכול וכואב, שעדיין דורש סוג של הודאה בכשל מערכתי.?
בכלל, סוג כזה של אסון אווירי הוא סוג של כאב ראש עבור מערכות החדשות, שצריכות למלא זמן מסך בנושא ליבה יחיד וגדול, ובעיקר למתוח אותו שעות על גבי שעות עם חומרים ממוחזרים. אם בימים רגילים יש הבדלי ניואנסים בין תוכניות אקטואליה רכות של חמש ושש בערב, לחדשות של שמונה, באירועים כאלה מדובר באוטוסטרדת מידע שלא נגמרת.
מה הפלא שמשתגעים כאן?
בעיקר זו צרה גדולה לזכייניות ערוץ 2 ו10- ולבוסים ברוממה, שהרי קשה למתוח אותו קו ספירת גופות ציני ולהגדיר מהו "אסונצ'יק," מהו "אסון גדול" ומתי נגדיר אירוע כ"אסון לאומי" שיחייב אותנו לחרב לגמרי את לוח המשדרים ולסלק מהמרקע את "אחד נגד "100 או "הישרדות," ששודרו אתמול, כנראה בלי הרבה התלבטויות.
האם שישה חייילים ישראלים וחייל רומני אחד הם אסון ברמת "מדיום," ורק מספר דו-ספרתי היה מחייב לוח משדרים של יום זיכרון? או אולי פשוט עייפנו ואנחנו מדינה שחוזרת מהר מאוד לשגרה, קמה מהריסותיה, ובזה גם "סוד כוחה.?"
כך או כך, בתוך יממה נמוגו
מהמסכים אירועים מסמרי שיער שמילאו את המהדורות והכותרות רק יממה קודם לכן. למשל רצח שלושת הילדים, תאונות פגע וברח שקורבנותיהם הם ילדים חסרי ישע שלעולם כבר יהיו מטופלים סיעודיים על ידי הוריהם, או בקשת הסליחה מעוררת הסלידה של מאבטח הרמטכ"ל לשעבר, ארז אפרתי, על מעשהו הנפשע.
בישראל יש לאירועים מעוררי פלצות תוחלת חיים של 24 שעות, לכל היותר, בטרם הם נופחים את נשמתם ונגרסים בתודעה, משאירים רק את הקורבנות להתבוסס בדמם עד שעתם האחרונה. התקשורת, מחוסר זמן, וכמעט בעל כורחה, הופכת לגוף מדווח בלבד, לא כזה שמלווה אירוע, מנתח אותו ומנסה ללמוד מה עובר על הסביבה שלנו בתוך המכבש הזה. אז מה הפלא שמשתגעים כאן.?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם