מבזקים

זה באמת אנחנו, ישראל?

אנחנו מנסים להרגיע את ההיסטריה בדירה, העובדות הזרות שולחות מסרון שהו ישובות יחד ומתפללות. זה לא עזר. המשטרה עצרה אותן, לפני הגירוש. אני מחכה שהסיוט ייגמר

הני זובידה | 4/8/2010 17:43

לקח לי כמה ימים להתאושש מהטראומה ולהכריח את עצמי לשבת ולכתוב את השורות הבאות, ואני עדיין לא מאמין שזה קרה כאן, בישראל.

בתפקידי אני מרצה במרכז הבינתחומי, בבית הספר לממשל, ומזה כשנה שאני עורך מחקר עם שותפה אמריקאית בנושא מהגרי עבודה – או בשפה העברית העובדים הזרים - בישראל. אנו מתעסקים באספקטים שונים בחייהם של אלו "הנוכחים-נעדרים" מחיינו: כלכלה, זהות, גבולות, אזרחות ועוד נושאים.

במהלך עבודת המחקר אתה מתחיל לפתח קשרים ישירים עם אותם מושאי מחקר. זה לא אמור להיות כך, אבל זה המצב. למדתי להכיר קהילות מהגרי עבודה שונות: ניגרים, פיליפינים, סודנים ועוד רבים וטובים אחרים. למדתי גם להכיר בבעייתיות של ריכוז מהגרי העבודה בדרום תל אביב, בעיקר בשכונת נווה שאנן ושכונת שפירא, ראיתי איך המתח מרקיע שחקים, איך השנאה פורצת בין הוותיקים למהגרים.

בשבוע שעבר, קיבלה עוזרת המחקר שלי טלי מסרון מאחת הנשים שעזרו לנו בעבודת המחקר. ההודעה הייתה כתובה באופן משובש ובה תחינה לעזרה. אותה מהגרת עבודה שאלה: "טלי, אלוהים, איפה את? אנו מותקפות על ידי משטרת ההגירה, את בתל אביב? אחת מהשותפות לדירה בגדה בנו". מסרון זה מיד לווה בעוד אחד: "הם עדיין דופקים בדלת בכוח, אנו כאן פוחדות, בשקט". טלי העבירה לי את המסרונים הללו בנסיון לראות מה עושים.

בשלב זה התקשרתי לחברים כדי לנסות ולשלוח למקום מישהו מהמרכז לסיוע לעובדים זרים. נציג נשלח מיידית, ומהמקום יעצו לנו להמתין. נאמר לנו כי משטרת ההגירה ממתינה לצו חיפוש. בשלב זה שאלנו את הנשים האם ישנה דרך שבה הן יכולות לצאת מהדירה אך לא מהדלת, אולי מהחלון? או מעבר לדירה אחרת?

בזמן זה המשיכה חלופת מסרונים היסטרית בין אחת הנשים בדירה לעוזרת המחקר שלי. הנשים בדירה אינן מוכנות לדבר, הן חוששות שישמעו אותן בחוץ וישברו את הדלת, הן בפניקה. אנחנו חסרי אונים. מלבד לשלול מסרי הרגעה אין לנו מה לעשות בשלב זה. יש מישהי בשטח, היא מדווחת שהמשטרה ומשטרת ההגירה סגרו את האיזור והם ממתינים לצו חיפוש. אנו מנסים להרגיע את ההיסטריה בדירה, הן שולחות מסרון שהן ישובות יחד מתפללות, הן מברכות אותנו, אינני יודע על מה. בשלב זה, אני מנסה להבין מה אני עושה, יש לי תחושה לא טובה, אני מנסה להבין ולא מצליח.

"אני כאן כבר עשור, כדאי להילחם?"

הכל נגמר. האיש בשטח מדווח לנו כי השוהים בדירה נעצרו, לא, אי אפשר לראות מי נעצר, המשטרה סגרה את האזור. תברר לאן מעבירים אותם, ננסה לעזור להם שם. אני יושב כמו זומבי במשרד ומנסה להבין מה קורה כאן. האם זוהי מדינת ישראל 2010 או שאולי יש כאן לופ מטורף?

אני מתחיל לצלצל לכל העולם כדי לנסות להשיג כמה שיותר מידע בעניין. לאחר כמה שעות אני מגלה כי הנשים נמצאות בבית המעצר רמלה. יומיים לאחר מכן מתקשרת אלי אחת מהעצורות. היא מאופקת, מתייחסים אלינו יפה, אנחנו בסדר, אחת מאיתנו משתחררת כי יש לה "ניירות נכונים" היא אומרת, אותי מגרשים, אני לא יודעת

מה לעשות. אני כבר כאן יותר מעשור, כדאי להילחם? יש לך טלפון של עורך דין טוב? אני קצת חנוק, לא יודע מה לומר לה. אני נותן לה טלפון של עורך דין שיעזור ואת הטלפון של מרכז הסיוע. אנו מבטיחים לנסות ליצור קשר למחרת, וזה לא קורה עד היום.

בתחילת השבוע החליטה הוועדה שבחנה את המקרה של 1,200 ילדי מהגרי העבודה שנולדו בארץ לגרש 400 ילדים ולהשאיר 800. ואני כבר שבוע מסתובב עם טעם מר בפה, ולא מצליח להבין איך זה יכול להיות שאנחנו עושים את המעשים הללו, זה באמת יכול להיות, אנחנו? ואני עדיין מקווה שאתעורר ויגידו לי "בוו, זה רק היה חלום".