ניוז אוף דה וורלד: עד הסקנדל האחרון
האופיום להמונים כבר לא מודפס, הוא משודר, ואם צריך להרוג עיתון כורתים את ראשו ונותנים לדם להשפריץ להנאת ההמונים
היה כמובן מרכיב נוסף, הכרחי לעיתון כזה - סיפורים צדקניים על נשים לא מוסריות ובתי עינוגים בצדדים היותר אפלים של לונדון. התמהיל הזה הגדיר מחדש את העיתונות; במידה מסוימת, הוא מגדיר אותה עד היום.
הקוד הגנטי ליווה את הניוז אוף דה וורלד בכל קורותיו ובעליו. מהמאה ה-19 ועד למאה ה-21, בין מקסוול לרופרט מרדוק, הוא הצליח לרקוד ריקוד נדיר בין צהבהבות מוחלטת ופרסום סקופים מצוינים לסוגו.
הנסיך הארי שותה ומעשן גראס? הניוז אוף דה וורלד ידווח. מתברר שדיוויד בקהאם רחוק מתדמית הצדיק שבנה לעצמו? הניוז יביא פרטים לקוראיו. בישוף קתולי בורח עם אחת מהמאמינות ומתחתן איתה, כן, זה סיפור אמיתי - שהופיע בעיתון הזה בשנות ה-80.
בין לבין, הוא מכר מיליוני עותקים כל שבוע, מאות מיליונים בשנות קיומו, ועסק, כך אומרים מבקריו, בהשחתה מוחלטת של התרבות, בהרס הפרטיות, בקידוש הסלברטיזם ובשוביניזם קלאסי. ואמש זה נגמר, באבחה. לא, אין מה לצפות שאימפריית מרדוק תפקיר את זירת ימי ראשון בבריטניה (ניוז אוף דה וורלד מתפרסם רק בימי ראשון) למתחרים.
סביר יותר שהסאן הבריטי, שמתפרסם 6 ימים בשבוע, וגם הוא בבעלות מרדוק, יגויס כדי למלא את החסר בסוף השבוע. ואם לא הוא, יקום עיתון אחר בבעלות איל העיתונות החזק והמשפיע של זמננו. הפרסום החדש, בהנחה שיקום, יתחייב לעולם לא להאזין האזנות סתר ולהיות
חמש שנים הולמת החקירה בניוז אוף דה וורלד. מה שהתחיל כהאזנות סתר לחברי בית המלוכה הלך ונחשף כמערכת מחושבת מאוד, שעל פני דורות של עורכים ראשיים העסיקה משרדי חקירות פרטיים שלא נרתעו ממעשים מחליאים. לבריטים הייתה סבלנות מוגבלת לטרוניותיהם של הסלבריטיס שטענו כי פרטיותם הופרה בשל האזנות.
כאשר התברר שהעיתון נהג להאזין לבני משפחה של נערות שנרצחו (לא רק מילי דאולר, בת ה-13), הסאה הוגדשה. וכשהנתון הזה הצטרף למידע אמין על תשלומים שהעבירה האימפריה המודפסת לקציני משטרה, המערכת הפוליטית החלה רותחת.
המפרסמים ברחו בבהלה, ובראשם בנקים ותאגידי ענק. אתמול, הדיילי טלגרף הטיל קש אחרון: הניוז אוף דה וורלד האזין כנראה להורים ובני משפחה של חיילים שנהרגו בעיראק.
משפחת מרדוק, שכנראה מבינה תקשורת יותר מכל משפחה אחרת בעולם, עשתה דבר בלתי צפוי לחלוטין: הודיעה שסוגרים. כמובן שברקע, היו לה שיקולים נרחבים יותר: מאבק שליטה על חברת האחזקות BSKYB שמחזיקה בסקיי ניוז, והרצון של המרדוקים להרחיב את עסקי הטלוויזיה שלהם ברחבי אירופה בלי עננת העיתון הסורר מעל ראשם.
טלוויזיה לפני עיתון וזהו, כמובן, העידן החדש. האופיום להמונים כבר לא מודפס, הוא משודר, ואם צריך להרוג עיתון כורתים את ראשו ונותנים לדם להשפריץ להנאת ההמונים. והצהובונים האחרים לוחשים לעצמם, אולי, שאם חייבים למות אז ככה. צהובון עד הסקנדל האחרון.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם