אתיקה שמתיקה
העיתונאים מסתירים מקורות רק כשנוח להם, כשמעורבים בכך אינטרסים פוליטיים או כלכליים. הוא הדין בפרשת מסמך גלנט
הוא הדין בזירה הפוליטית בישראל. אמנם מיוחסת להנרי קיסינג'ר האמירה "קצתי בפוליטיקה ולכן נטשתי את האקדמיה לטובת הממשל", אך מעבר לחידוד העוקצני של מזכיר המדינה לשעבר, אין להתכחש לעובדה שקשה למצוא ל"ו צדיקים בזירה הפוליטית, קל וחומר – בזירה הפוליטית בישראל. זאת הסיבה שהן הפוליטיקאים והן העיתונאים בישראל מדורגים בתחתית סולם האמון שרוחש הציבור הישראלי לגופים ולארגונים שונים במדינה.
בזמנו עיכב עיתון מרכזי בישראל את פרסומה של כתבה שעסקה בקשר תמוה בין איש ציבור לשעבר לאיש עסקים שנוי במחלוקת. העורך תירץ באוזני את הקפאת הכתבה בנימוק: "היו לי שיקולי עריכה". מינוח מקצועי כזה יכול לתרץ במכבסה הלשונית דבר אחד - כניעה לשיקולים פוליטיים או כלכליים.
איני רוצה לחטוא בהכללה ולדבר בגנותה של הפרופסיה העיתונאית, אך כל צרכן תקשורת ביקורתי, יכול להבחין על נקלה בעובדה שרוב המידע המפורסם במדיה נשען על מקורות. חלקם הגדול של המקורות הוא עבודת יח"צנים, המנצלים את העצלות בה לוקים עיתונאים רבים, ומגישים להם מידע "לעוס" כדי שיפורסם ככתבו וכלשונו. חלק מהמקורות הם בעלי עניין, שמדליפים לעיתונאים מידע כדי לחסל חשבונות אישיים או פוליטיים. כזה הוא גם המסמך שעוסק באלוף גלנט.
מסמך מניפולטיבי ומרושע
אומרים שמי שנכווה ברותחין – נזהר בפושרין, ולכן, מי שבא לטעון בשם כלל אתי, כדוגמת חיסיון המקור, כשהוא נדרש להמציא מסמך ולאו דווקא את שם מוסרו – מוטב שיציג ידיים נקיות ויוכיח לנו כי הוא נאה דורש ומקיים. אחרת ייראה חיסיון המקור כאמתלה להתחמק מסיוע בחקירת עוולה. לדוגמה, ענת קם שהוקעה כ"מרגלת" בעוד שעיתונאי "הארץ" ישב בחו"ל וניהל משא ומתן בטעון של "שמירת חיסון המקור", שכידוע נחשפה מזמן לעיני כל.
מי שהציע לאתרג את
ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עד סיום ההתנתקות, או קרא לדוברת צה"ל "מירי סיבוני", לא יכול להתפאר בסגולות אתיות מובהקות. לכן לא מקובל שאדם שביקש לעצור פרסום מטעמים של אג'נדה פוליטית, או לקרוא לאישה בשם נעוריה, כדי לרמוז בלעג על מוצאה המזרחי – יכול להסתתר מאחורי הקוד האתי-מקצועי בפרשת המסמך האותנטי, או המזויף, אך לכל הדעות – המסמך המניפולטיבי והמרושע.
על זה נאמר: אתיקה שמתיקה – העיקר שתיטול קורה מבין עיניך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם