על כרעי תרנגולת: נעמי פולני עדיין מקוששת פרנסות
בגיל 83, נעמי פולני, האמא של להקת התרנגולים, חיה מקצבת ביטוח לאומי, מתרוצצת באוטובוסים כדי להשלים הכנסה ומקבלת תמיכה כלכלית מחברים. אבל השנים שחלפו לא הקהו את חריפותה וגם לא את סלידתה מראיונות ("טוב חביבי, אין לי זמן"). מחר (מוצ"ש) היא תקבל בראשל"צ פרס מפעל חיים, וגם, סוף-סוף, צ'ק נאה
בגיל 83 הגברת חדה כתער ולא מהססת להצליף בלשונה בכתב המעט מפוחד שניסה לדובב אותה. היא זוכרת פרקים נרחבים מתקופת הקוממיות, והמעשיות מילקוט הכזבים עדיין גורמות לה לפרוץ בצחוק מתגלגל. כמו נעמי נוספת, נעמי שמר עליה השלום, היא מקפידה על כבודה של השפה העברית ואבוי למי שיעז לשגות לידה בדיקציה ובדקדוק.
ב-33 השנים האחרונות היא גרה במושבה כינרת. "אני לא ותיקה במושבה, אבל ותיקה בחיים". ביתה, הממוקם על מגרש משופע, מוקף בחצר עמוסה בעצי פרי. "השנה, בגלל מצב המים, הפירות יצאו לא טובים. תאנה, גויאבה - אחת לא ראיתי השנה. הענבים דווקא היו יפים מאוד, אבל כשהגיע הזמן לבצור אותם הציפורים השחיתו את הכל. רק עץ הזיתים
מחר, במוצאי שבת, במסגרת פסטיבל ראשון לציון לזמר עברי, יתקיים בהיכל התרבות ערב מחווה לציון יובל ללהקת התרנגולים, ובמהלכו יוענק פרס מפעל חיים לפולני, ה"אמא" של התרנגולים.
הגעת לשלב בו מסכמים אותך: לפני שלוש שנים קיבלת פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם, לא מזמן קיבלת אות הוקרה מאוניברסיטת בר אילן, ועכשיו הפרס שתקבלי בראשון לציון. איך ההרגשה, להיות "מסוכמת"?
"אני לא חושבת שזה סיכום, אני כבר יותר מבת 26 וחצי, אז בטח שאדם בגיל 83, מרבית עבודתו מאחוריו. אבל זה לאו דווקא אומר שאני מושבתת, ממש לא. אם יש אפשרות והבריאות מאפשרת, אני רוצה להמשיך כל הזמן לחיות".
בשנים האחרונות שיחקת בסרט "מישהו לרוץ איתו", בהצגה "איולף הקטן" ואפילו העברת סדנאות משחק בבית תמי בתל אביב. מה גורם לך, בגילך, להמשיך להתרוצץ?
"אני חייבת פרנסות. עכשיו המציאו את הפטנט הנפלא הזה של פנסיה, אבל בתקופתי לא הייתה פנסיה לאמנים, לא חשבנו על זה אפילו, ולכן אני ציידת פרנסות".
בארצות הברית, לדוגמה, נכדי נכדיו של פרנק סינטרה מסודרים כלכלית. מה זה אומר עלינו, כחברה, שאנחנו לא דואגים לאנשים שאחראים על נכסי צאן הברזל שלנו?
"היה לי מאוד נוח אילו המדינה הייתה מתחזקת את כולם, אבל אני לא חיה בארצות הברית, אני חיה כאן. אני לא מרגישה מקופחת. ארצות הברית מזמן גמרה את הקמתה, אנחנו עדיין לא סיימנו להיבנות. לנגר טוב אין נכסי צאן ברזל? כל בעל מקצוע המבצע את שלו כהלכה, מי שסלל כביש והניח פסי רכבת, זה שווה ערך למה שאני עשיתי. מי ישפוט אם זה קניין לאומי או לא? יש גם המון אנשים שכותבים ושרים".
ישנם חברים טובים שמסייעים לך. למי מגיעה מילה טובה?
"יש לי המון חברים טובים, אני לא אציין שמות. החברים שלי עוזרים לי כלכלית. אילולא היו מסייעים, לא הייתי מתכלה, אבל חיי היו קשים יותר. יש לי בית, יש לי ארבעה כלבים, יש לי עצים שאני אוהבת, יש לי המון! אינני גלמודה, טוב לי".
את ממשיכה להתנייד באוטובוסים לאזור המרכז?
"בטח, בוודאי. פעם היה לי רכב, כאן בעמק הירדן מאוד נוח רכב. פעם, לפני 30, שנה ראיתי נשים שכיום אני בגילן נוסעות באוטובוסים. תל אביב בכל זאת היא ספק ההזדמנויות והפרנסה, תמיד נסעתי לתל אביב, זו לא בעיה. בגלל שאני מתרוצצת בין אוטובוס אחד למשנהו, אני הרבה יותר בריאה מאשר אלו שנכנסים לאוטו ונוסעים, יש כאן טרחה שטובה בצדה".
באילו אופנים הגיל נותן בך את אותותיו?
"אנחנו זקנים, מתעייפים בקלי קלות, אבל חוץ מזה הכל בסדר בראש. אני התברכתי בנתונים. אין מיחושים, אין כלום. זה לא נושא נאה לדבר עליו".
אז נעבור לפרס מפעל החיים שתקבלי בסוף השבוע בראשון לציון
"הרבה מוסדות מציינים חגיגות, בעיקר מתוך עולם הבידור והזמר. מוסדות עושים להם ימי חג, כאילו להדר את הדמות שמדובר בה, להלל אותה. בסך הכל רוצים שהקהל יקנה כרטיסים, אבל אני לא באה בטענות. הלוואי ולא היו אומרים 'לכבודו' אלא 'שירים של', 'תוכנית של'. לא להצהיר שעושים יום או ערב לטובתו של מישהו. פונים אליי מעת לעת ואומרים 'רוצים לעשות לך, לתת לך'. אני ילדה גדולה, מנפנפים לי בכסף ואני הולכת. אני מרגישה את הפחתת המידות, שהכל עושים בכאילו".
מה לא תסכימי לעשות?
"להתפשט. גם למה שאני עושה עכשיו איתך בראיון אני לא כל כך מסכימה, ראיונות עיתונאיים משעממים אותי, אני שונאת את זה. זה מכביד עליי. כל דבר שיש ממון בצדו – אז יכול להיות שאסכים. לא אקח על עצמי עשייה בה מקציבים לי זמן מוגבל ביותר להכין את עצמי".
פולני, קפדנית ודקדקנית כמו סופר סת"ם, מתכוונת לכל מילה. כבמאית היא הייתה ידועה בזמנו בחזרות המפרכות שנמשכו חודשים ארוכים מאוד, והייתה מסרבת בתוקף להעלות מופע לפני שהייתה בטוחה שכל המיתרים מכוונים עד הסוף – מהכוכבים הראשיים ועד אחרון הניצבים.
"יש תוצאה שנראית לעין, זה מטופח", היא מתחזקת את התדמית הפיינשמייקרית שדבקה בה. "אתה שומע קונצרטים, הולך למופעים, כמה אתה נהנה? לא יותר מדי. זה לא מושקע. מי שעושה את מלאכתו בזמן קצר לא בדיוק מעשיר את שומעיו ורואיו. חייבים לטפח את המוצר, כמו כל מוצר שאתה קונה ואתה רוצה שישרת אותך נאמנה. עבדתי בזמנו עם אנשים ששמחו לעבוד וכיום זה מותרות. כיום רוצים הכל אינסטנט, בגלל זה מופעים לא יוצאים טוב. כל העניין הזה, איך קוראים לו? נולד כוכב?".
כוכב נולד.
"כן, נכון, זה מלמד אנשים את האפשרות שתוך יום אפשר להיות כוכב. זה מזכיר את הבדיחה הקטנה ששואלים 'ילד מה אתה רוצה להיות שתגדל?' והוא עונה 'מפורסם'. שלמה ארצי לא קנה את תהילתו בן לילה".
אבל בתוכניות הללו ישנם זמרים שמסיימים אותן כשהם עטורי תהילה.
"לכמה זמן? זה נדמה לך כי הוא מופיע בטלוויזיה, כמה זמן הוא יחזיק מעמד? אבל אפילו אם מי מהם יחזיק מעמד, אם יש אחד או שניים או עשרה שהתפרסמו, זה מה שמתווה לנו את הדרך? זה בהחלט עוזר להם, אבל זה עוזר לחשוף גם אנשים שהם פושרים לחלוטין. אבל הכי גרוע – זה גורם להמון אנשים לחשוב שהם יכולים להיות אמנים שלמים בן רגע. אנשים אומרים 'סגרתי את עצמי לחצי שעה בחדר ויצאתי עם יצירה'. אבל מה אני מתווכחת? עובדה שיש המון קונים לסחורה הזו".
פולני נולדה בתל אביב ובצעירותה הצטרפה לפלמ"ח. במלחמת השחרור הייתה מכוכבות להקת הפלמ"ח, הצ'יזבטרון. לאחר מלחמת העצמאות החלה לשחק בתיאטרון הקאמרי. בשנות החמישים הפכה לבמאית הלהקות הצבאיות, שהיו אז בראשית דרכן. בעבודתה עם הלהקות הצבאיות, ביימה פולני את הזמרים כך שתנועות גופם יבטאו את משמעות מילות השירים בעזרת משחק ופנטומימה. סגנון העמדה זה התקבע בלהקות הצבאיות במשך שנים רבות.
בשנת 1960 הקימה פולני את להקת התרנגולים, ולשם כך קיבצה משוחררי להקות צבאיות. הרפרטואר היה מורכב בחלקו מפזמוני להקות צה"ל ופזמונים מוכרים נוספים. במקביל היא אספה חומר חדש ומקורי ממיטב היוצרים של התקופה (כמו חיים חפר, משה וילנסקי וסשה ארגוב) והייתה מעורבת בבחירת השירים, בהפנייתם למלחינים ובתהליך עיבודם. כך נולדו להיטים אלמותיים כדוגמת "הכל זהב", "אם תרצי" "הורה אהבה", "שיר אהבה חיילי", "שיר החתולים", "יוסי ילד שלי מוצלח", ו"כשאת אומרת לא".
להקת התרנגולים התפרקה ב-1963, לא לפני שהצמיחה דור שלם של אמנים מוכשרים, בהם יהורם גאון, עליזה רוזן, שייקה לוי, גברי בנאי וישראל פוליאקוב המנוח.
לאחר פירוק התרנגולים, הקימה פולני ב-1966 את להקת החמציצים שהורכבה מארבעה מחברי התרנגולים, אולם הלהקה לא זכתה להצלחה רבה והתפרקה לאחר תקופה קצרה. לאחר מכן שימשה פולני מעבדת מוזיקלית בכמה תוכניות רדיו בקול ישראל, ועסקה בלימוד מוזיקה ובבימוי אירועים שונים.
פולני הייתה נשואה לזמר ליאור ייני. השניים הביאו לעולם את יותם (45) ואיה (42) ,שניהם חזרו בתשובה. פולני וייני נפרדו בתחילת שנות השבעים, ומאוחר יותר הכיר ייני את אחייניתה של פולני, רותי, שהפכה לבת-זוגו. לשניים נולד בן, שרן ייני, כדורגלן במכבי תל אביב.
מרבית חייך המקצועיים היית עסוקה בבימוי ובהעמדה. בשנים האחרונות חזרת לצד השני של המתרס, בתור שחקנית.
"הייתי גם בתיאטראות, במיוחד בתחילת דרכי".
נכון. אז מה את אוהבת יותר?
"פודינג. אני כל כך מצטערת שאני לא מספקת לך חומר לכתבה".
אכן היו לי מרואיינים נוחים יותר.
"אל תשכח שאני לא מזלזלת בך או בעיתונאים. שוחח איתי רגיל ואת תתהלך על בהונות. אל תיבהל ממני".
בואי נדבר על הפלמ"ח. אם אפשפש בתיקך, אמצא שם תעודת יוצאת פלמ"ח?
"בטח. אתה לא מבין את ההיסטוריה של הפלמ"ח. הפלמ"ח הקים הכשרות בשביל ללמד בני נוער את תורת הלחימה. מחצית החודש עבדנו בקיבוצים ומחצית החודש התאמנו. חטפתי פעם זפטה איומה באצבע ממקל קפא"פ (קרב פנים אל פנים - א"ש), ועד היום האצבע פחות אלגנטית מחברותיה. אצלנו הייתה גאוות יחידה, היינו יחידה מוגבלת בפרק הזמן ובכמות האנשים. אני מבינה שכיום, גם בלי מקל קפא"פ, נוהגים לחבוט בגולגלות. מי שמתעקש על מקל ואין לו, יכול להיעזר במטאטא או במגרפה".
את יכולה לשתף את קוראינו ברכילות מלפני 50 שנה?
"אין לי רכילויות, גם לא התעסקנו בזה. אני מוכנה להתאמץ בשבילך ולהמציא. רוצה?".
לא תודה. פרויקט ה"תרנגולים חוזרים" שניסית להשיק לפני עשר שנים ובו השתתף בנך, יותם, לא זכה להצלחה כמו להקת התרנגולים המקורית. מדוע?
פולני, שגם כך אינה המרואיינת האולטימטיבית, נדרכת כמו קפיץ. "זה לא בגלל השחקנים!", היא יורה. "לא השקיעו מספיק בהפצה. אנשים שמחו לראות את ההופעה, אבל השיווק היה חלש. אבל למה לדבר על זה? מדוע להטיל דופי? השחקנים היו ללא דופי. זה מה שמכעיס אותי, כותבים בעיתון 'הם לא הצליחו כמו פעם' וזה מרתיח אותי. זה מיותר לחלוטין".
לאלו אמנים את מתגעגעת?
"עלי מוהר, אריק לביא, ניסים עזיקרי, פולי, ואני מצטערת בפני מי ששכחתי את שמו. בכלל אנחנו מתמעטים ועכשיו כבר תורנו, תור 'השמוניסטים' – האנשים שחצו את גיל ה-80".
למי את מתגעגעת כאדם?
"למרות שאתה נודניק, לזכותך ייאמר שאתה מתאמץ ושואל שאלות לא בנאליות, אבל הבעיה היא בי. פשוט אין לי חשק לדבר. זה הכל".
את מתגעגעת לחברתך הטובה, הכוריאוגרפית נועה אשכול, בתו של לוי אשכול?
"אני מתגעגעת בעיקר להורים שלי. מתגעגעים למי ששוהים איתו תחת קורת גג אחת, ואז כשהם הולכים מרגישים חיסרון מוחלט. אני פשוט מקבלת את העובדות, אבל כמובן שהייתי שמחה אם נועה הייתה כאן. גם גיסתי מירה ייני, אליה אני מתגעגעת. זה לא שחיי נפגמים בלעדיהם, פשוט חיי איתם היו יותר רגועים".
המוות מעסיק אותך?
"זה תלוי במצבי רוח. אני לא מרגישה שזה יקרה לי, אבל אני יודעת שגם תורי יגיע. פעם לא חשבתי על זה בכלל, אבל כשהגעתי לגיל 80 זה התחיל להעסיק אותי. אני לא חושבת על המוות כשלעצמו, אבל אני יודעת שתורנו עכשיו".
כיצד את מתמודדת עם תהליך החזרה בתשובה של שני ילדייך, יותם ואיה?
"אני משלימה עם זה לחלוטין. אני רק רוצה שהם לא יזנחו את המורשת שלהם, את אלה שסללו את הדרכים שהם צועדים עליהן, את אלו שנטעו את העצים שהם אוכלים מפריים. שלא ישכחו את תולדות היישוב. אבל עכשיו יש להם התעניינות אחרת לגמרי ועל זה אני דואבת. אני מרגישה שהם כאילו זנחו את המורשת שלהם ושל הארץ ושל כל היושבים בה. אבות הישוב לא מעניינים אותם, אלא שלושת האבות – אברהם יצחק ויעקב. הילדים שלי, אגב, לא מסכימים איתי ומוחים כנגד הטענה הזו שלי".
הקשר ביניכם נפגם?
"אולי פחות מתראים, בכל זאת המרחק הגיאוגרפי גם מכתיב זאת, גם אין לי רכב. אבל הקשר נעים ונחמד. הילדה בגליל ויותם בתל אביב. גם ליותם אין רכב. למזלי, עבודתי מאלצת אותי לנסוע הרבה לתל אביב ואני מתראה איתו".
ממרום הפרספקטיבה שצברת, על מה את יכולה להגיד לנו "הדברים האלה הם שטויות, אבל הדברים הללו הם החשובים - התמקדו בהם"?
"תן לי שנה לחשוב ותחזור אליי אז. עזוב אותי, לא רוצה את השאלה הזאת. כל אידיוט נותן היום עצות איך לנהל את המדינה. אולי תענה אתה, במה אתה היית מתמקד?".
הייתי מתחיל בלתת תנאי מחיה הולמים לאנשים מבוגרים, שיכולתם לצאת לשוק העבודה מוגבלת עד לא קיימת. הייתי משקיע בחינוך כדי שהצעירים שקוראים את הכתבה הזו יידעו על הפלמ"ח ואולי אפילו גם על התרנגולים. אבל לי יש פחות פרספקטיבה, אני צעיר ממך באיזה שנה-שנתיים.
"הראיון הסתיים, נכון?".
ממש תיכף. איך את שומרת על עצמך כה ערנית וחדה?
"יכול להיות שהצורך שלי לצאת ולהתפרנס שומר עליי בכושר. בעיקרון, צריך להיות פעילים, לקחת אחריות על דברים. אם הייתי בפנסיה, אולי הייתי יושבת יותר בבית ועושה דברים בישיבה שאני אוהבת כמו סריגה. אבל אין זמן לדברים האלה. מסכנים הפנסיונרים שאין להם התחייבויות ונרדמים לאט לאט. במקרה שלי – מעז יוצר מתוק. אני לומדת ערבית מדוברת ואין לי זמן להכין שיעורי בית. אצלנו בעמק יש מכללה לקשישים, יש שם מורים נהדרים ואנחנו מאזינים להרצאות מרתקות, אני לומדת שם גם מקרא. אילולא ציד הפרנסות הייתי הולכת לחוג ציור, עושה מחרוזות, תיקים, קולעת סלים, המון מלאכות יד. יש לי בבית המון חומרים שאפשר לעבוד איתם".
שאלה נוספת שרציתי לשאול...
"טוב חביבי, אין לי זמן, הצלחת להתיש אותי. אני צריכה להכין נאום לפסטיבל בראשון לציון. שתדע שאני לא כועסת עליך, אלא על המציאות. אני עושה דברים שאני מתעבת כמו ראיונות לעיתון. כבר שנים שאני לא קונה עיתונים. סליחה שאני רעה אליך. שלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם