פתחנו להם את הראש
מפלגה לא הייתה לנו. גם לא עמותה. אבל היה לנו רצון להשמיע את הקול שלנו. כדי לעשות זאת, היה צורך בכניסה משמעותית לשיח הציבורי. האמצעי הרציני ביותר היה עיתון. בן־דרור ימיני, ממייסדי "הפטיש" והעורך הראשון שלו, על ההצלחות והכישלונות של עיתון השכונות הלוחם
זה לא היה עיתון. זו הייתה דרך. זה התחיל ביוזמה של שניים או שלושה צעירים מדרום תל אביב - דני יונתן, שכיר ושחקן לעת מצוא, ובני תורתי, קולנוען שהספיק בינתיים גם לזכות בפרס במאי השנה על סרטו המופלא "כיכר החלומות". הם גייסו את עופר ברונשטיין, שהיה המו"ל והמנכ"ל והמנוע שמאחורי הפרויקט.
היתה גם שורה של אנשים שכבר היו מוכרים - שייקה לוי מהגשש ונרי אבנרי, בעל רשת המסעדות הדעתני מ"נרגילה", שהתגלו ככותבים בכלל לא רעים, ופוליטיקאים שתרמו טורים כמו עוזי ברעם. גם אנשי אקדמיה היו: יוסי יונה, אשר עידן, יוסי דהאן, ויסלחו לי עוד אחרים, רבים וטובים, שפרחו כרגע מזיכרוני. והיה גם המאייר הדגול דודו גבע ז"ל, שהתגייס לדגל.
לא היה לנו גרוש על הנשמה. אפס אחד גדול. היו רק אנשים עם רצון אדיר להשמיע קול אחר. קול ביקורתי. מחאה חברתית, עם ניחוח מזרחי, אבל לא עדתי. במבט לאחור, לא ברור איך הצלחנו להחזיק את העיתון הזה לאורך שנים - אמנם לא רבות, אבל שנים. הפכנו באותם ימים לתופעה. כתבו עלינו. דיברו עלינו. חיכו לנו. עשרות אלפי עותקים, חינם אין כסף, ברחבי ישראל. החינמון הרציני הראשון. בעלי דוכנים ביקשו עוד ועוד עותקים, שלא היה לנו כסף להדפיס. המודעות הצליחו, בקושי, לכסות את ההוצאות השוטפות. ברונשטיין, על תקן בולדוזר, הצליח איכשהו למנוע טביעה מיידית. החזקנו מעמד.
מה היה סוד הקסם של "הפטיש"? בני תורתי קבע את השם. אני הוספתי את כותרת המשנה: "העיתון שיפתח לך את הראש". הסיבה העיקרית לעצם קיומו של העיתון הייתה תחושה משותפת של צורך בשינוי חברתי. מפלגה לא הייתה לנו. גם לא עמותה רעיונית. כדי להשמיע קול היה צורך בכניסה משמעותית לשיח הציבורי. האמצעי הרציני ביותר היה עיתון. במושגי הימים ההם, זו הייתה הצלחה אדירה.
רק שני עשורים עברו, ואנחנו בעולם אחר. היום כל אדם עשירי בישראל מחזיק אתר אינטרנט, ולכל צעיר שני יש בלוג. מלאה הארץ דעתנים והגיגנים. בהמשך, חלק מאלה שהיו שותפים לעיתון הגיעו לקשת המזרחית הדמוקרטית. חלק מצאו את עצמם באתרי אינטרנט כמו "העוקץ". אחרים
במבט לאחור צריך להודות בעוד משהו: זה היה גם כישלון אדיר. אם המטרה הייתה להשמיע קול - אז השמענו. אם המטרה הייתה לשנות משהו - אז לא עשינו כלום. קצת קשה לומר שהפערים החברתיים, חלקם בעלי אופי עדתי מובהק, הפכו למכאיבים פחות. העשירים הפכו לעשירים יותר. העניים של אז לא התעשרו. דרום תל אביב, שמתוכה ומבין אנשיה נוצר העיתון, הפכה למקום הרבה יותר עלוב.
חיים שם בעיקר זרים. הוותיקים הרבה יותר מנוחשלים. יש אלף ואחת עמותות ואתרים ופוליטיקאים שעוסקים בזרים, פליטים, מהגרי עבודה, מסתננים - למרות שתופעת הלוואי הבולטת ביותר היא פגיעה בחלשים. ואין מי שישמיע את קולם.
ש"ס, שפעם עוד היו לה יומרות לעסוק בנדכאים עלי אדמות, עוסקת היום בעיקר בהפיכתם להרבה יותר רמוסים. ככל שהיא חזקה ומשפיעה יותר, כך מצבם של המוחלשים גרוע יותר. אין מאבק חברתי אחד שהיא הובילה. מערכות החינוך שלה בדלניות, והן מבטיחות, בעיקר, שהבוגרים שלהן יהפכו לנתמכי סעד.
הקשת המזרחית, שבחלקה הפכה להמשך לרוח "הפטיש", הצליחה בבג"ץ הקרקעות, אבל רבים מפעיליה הפכו לחלק מהשמאל הרדיקלי, שחביב אולי על חלק מהאליטות והברנז'ה, אבל אין לו חלק, נחלה ודריסת רגל בשינוי חברתי. באתרים שונים עדיין מושמעת מחאה חברתית, אבל גם שם, נדמה שהיא לא יותר ממס שפתיים. גם אם וכאשר יש שם אמירה חברתית ראויה, היא טובעת בים של רטוריקה סהרורית. "הפטיש" היה עיתון של עשרות אלפים. אולי אפילו מאות אלפים. האתרים ה"חברתיים" הם קהילה סגורה של עשרות או מאות.
יש שאלות יסוד מהותיות בנוגע לזהות הישראלית שהעיתון עסק בהן. "הפטיש" לא היה הראשון. אבל הוא בהחלט היה חממה לשיח ציבורי, שיצא מחוגים סגורים, אל הציבור הרחב. מה מקומנו במזרח התיכון? מה המשמעויות התרבותיות של המיקום הגיאוגרפי והדמוגרפי של ישראל? מה ההשפעות של התחומים הללו על חברה משוסעת, מקוטבת, מפולגת? מה הקשר בין ההגמוניה התקשורתית לבין דחיקת הבעיות החברתיות אל תחתית סדר היום הציבורי?
מה מקומה של היצירה והתרבות הים תיכונית, המזרחית והערבית, בתוך מדינת ישראל, שמתיימרת להיות דמוקרטיה מערבית? ומה הקשר בין כל השאלות הללו, לבין תחומי החינוך, החברה, הרווחה וחלוקת העוגה (היום קוראים לזה "צדק חלוקתי")?
לעיתון לא היו תשובות. בוודאי שלא תשובה אחת. אבל באופן בולט ומושכל יותר, העיתון עסק בהן. זה לא היה עיתון אקדמי. אבל איכשהו, השילוב הייחודי של כותבים, מן היקב ומן הגורן, מלב האקדמיה עד לב שכונות המצוקה, הוביל ליצירה ייחודית. הדיון בשאלות הללו לא נפסק. אלא שהדיון עצמו עבר שינוי. מדיון ביקורתי הוא הפך לדיון אחר. ראוי בעיני אחדים, חלקם בוגרי "הפטיש", ומאוס בעיני אחרים, כולל כותב שורות אלה. שהרי יש הבדל בין ביקורת חברתית ותרבותית נוקבת, לבין שלילת עצם הלגיטימיות של המפעל הציוני. יש הבדל בין רצון להקים כאן חברה שמסוגלת לחיות בשלום, גם שלום תרבותי, עם הסביבה הקרובה, לבין הפיכת הציונות לפשע נגד האנושות.
קרו גם כמה דברים בשני העשורים האחרונים. הרצון לשלום עם הסביבה, על בסיס של תרבות משותפת, נתקל לא רק בעוינות רדיקלית מהצד הערבי, אלא גם בגלישה לג'יהאד אנטי-מערבי ואנטישמי. צריך להיות עיוור גמור כדי לרצות "להשתלב" במרחב הזה, שבו איגודי סופרים ויוצרים סובלים מקרבה יתרה לפשיזם איסלאמיסטי, גם אם הוא מתחזה לאנטי־קולוניאלי.
כך שעיתון "הפטיש", והאמירה החברתית והתרבותית שלו, היו הדבר הנכון לימים ההם. היום יש צורך בעדכון. המציאות, בהקשר המרחבי והמזרחי, מחייבת חשבון נפש עצמי. זה לא קל. זה מחייב יציאה מנטיות, והן קיימות, של רומנטיקה מזרחית שכולה הונאה עצמית. זה מחייב ביקורת עצמית.
"רב-תרבותיות" הייתה סיסמת קסם. היא זקוקה לעדכון. זו לא רק התזמורת האנדלוסית ומתן ביטוי למוזיקה מזרחית. הרי המוזיקה המזרחית מנצחת, גם אם לא ב"פלייליסט" של גלי צה"ל. יש עוד רב-תרבותיות, והיא צמחה לכיוונים מפחידים, שבאים לידי ביטוי במאלמו שבשבדיה ובברדפורד שבבריטניה. גטאות של רדיקליות ושמרנות ודיכוי נשים. זו לא הייתה כוונת המשורר והאקדמאי והדעתן והפעיל החברתי, שנשאו את דגל המזרחיות או הרב-תרבותיות. זו הייתה התוצאה.
או, לפחות, אחת התוצאות. האקדמאים עם הרעיונות ההומניסטיים והרב-תרבותיים לא הגשימו שום דבר. רק ש"ס הגשימה. היא יצרה ויוצרת גטאות של בערות. וגם היא צמחה בחסות הרב-תרבויות. היא רק קוראת לזה "החזרת עטרה ליושנה".
פה ושם עולים רעיונות לחדש את "הפטיש". זה לא מעורר בי רק ערגה. זה מעורר בי גם סימני שאלה. הרי לא תהיה בו הרוח של הימים ההם. עלולה לחדור אליו, אולי גם להשתלט עליו, רוח הימים הללו, שנושבת אצל חלק מיורשי השיח החברתי-מזרחי. כך שעיתון "הפטיש" צריך להישאר כפי שהיה. ציון דרך. עיתון נוקב, ביקורתי, נשכני, דעתני ומאתגר. תקומה מחדשת עלולה להפיל אותו למלכודת המתחזה לפוסט-קולוניאלית, ובעיקר אנטי-ציונית. אין צורך בכך. עדיף להסתפק בערגה לעיתון שהיה, וטוב שהיה.
עיתון "הפטיש" יצא לדרך ב-1989 כיוזמה של כמה עיתונאים, אקדמאים ופעילי שכונות. הוא שם לעצמו למטרה להעלות לסדר היום הציבורי נושאים חברתיים. הכתבה היא חלק מפרויקט מחווה שנערך במעריב לעיתון השכונות ההיסטורי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם